אל פאַקיר אחד נכנס אדם אחד, שקשה מאד לתארו: יחף, בלויי־בגדים על גופו הרזה, ואף־על־פי־כן כל תנועה מתנועותיו בטוחה, כמעט גאָה. עור־הקלף המקומט על פניו אומר שהוא זקן, מאד זקן, ומבטן של העינים הגדולות השחורות תקיף ומלא־עוז כשל אדם צעיר. השׂפתים כחלחלות וסדוקות, ועל זויות הפה הצר מרחפת אף־על־פי־כן בת־שׂחוק של געגועים, לגלוג וטוב לב גם יחד.
הפאַקיר קם והולך לקראתו, דבר שהוא עושׂה לעתים רחוקות, אפילו לכבוד אנשים עשירים ונכבדים מאד.
– בקשה לי אליך, – אומר האורח.
– אמור מה בקשתך, – משיב הפאַקיר.
– ותעשׂה לי את הדבר שאני מבקש?
– אם ארצה, – משיב הפאַקיר, ומוסיף בעניווּת: – ואם אוכל.
– אתה יכול, זאת יודע אני, – אומר האורח, וקולו נשמע יותר ויותר בהיר ובטוח. – לא פעם ראיתי אותך עושׂה כן, אך לא בחינם…
– ואתה אינך יכול לשלם?
– שמא… אף־על־פי־כן…
– במה? – שואל הפאַקיר ומודד במבטו שנית את האורח הקרוע־בלוּא והגאֶה, – האם לא לקחת, בני, ממקום שלקחת…
– בגניבה? לא… לא בכסף רוצה אני לשלם לך… בספּוּר תולדות חיי רוצה אני לשלם לך.
– והוא חשוב? תצא לי תועלת ממנו?
– חשוב, לזה כן ולזה לא… ואם תצא לך תועלת ממנו אינני יודע… על־כל־פנים יסיר מעליך עמל וצער.
– כיצד?
– הנה באתי אליך, ואני עצמי עוררתי בך את רצונך לדעת: מי האיש, ומה רצונו… ואם אצא מלפניך ואלך לי כלעומת שבאתי ופי לא יסַפּר לך דבר, תהרהר בי לא פעם ותחשוב: מי היה האיש ההוא? ומה היתה בקשתו ומשאלתו? וזמנו של פאַקיר הרי יקר הוא, ומחשבותיו – יקרים עוד יותר! הזמן והמחשבה – מקור חיוּתו של הפאַקיר הם!
הפאַקיר הרהר רגע, הוא בדק עצמו, עד היכן באמת נתעוררה סקרנותו לדעת דבר על האורח, ואם באמת עתיד הוא להרבות מחשבה אודותיו.
האורח משתמש בשעת־הכושר הזאת ומוסיף ואומר:
– זקן אתה, הפאַקיר, מאד מאד זקן! ורגשותיך יבשו כעץ בסתיו… לבך אינו שׂשׂ עוד לקראת כל דבר… רק בשׂכלך עדיין אתה חי… המוח עוד הוא האֵבר האחד והיחיד בך, שהוא חי לא על־פי הרגל בלבד; רק המוח בלבד יש לו עוד שׂשׂונו ויגונו שלו, הוא מהרהר ורוצה לדעת… עשׂה למען מוחך – שתהיה לו עוד התרשמות אחת בעולם הזה. כל עוד לא נעשׂה גם הוא עייף מלחיות ועצל מלמות…
– מוטב! – מסכים הפאַקיר.
הם יושבים שניהם, והאורח מסַפּר:
– – – – – – – –
– בקטנותי טיילתי פעם עם אבי בין ההרים מאחורי הארמון…
– אתם בארמון גרתם?
– כן. בדרכנו הפחדנו נשר אחד, והוא טס ונתרומם אל גבהי הרקיע. “גם אני הייתי רוצה לעוף כך!” – סחתי מחשבתי בקול. “גם עשׂה תעשׂה כן”, – השיב לי אבי, – “אך לא באויר. האויר לא היסוד שלנו הוא; אין אנו יכולים לחיות ולהתקיים ממנו, ועל כן לא – בתוכו…”
“ועוּף – מוסיף הוא ואמר – תעוּף אל הרקיע, – אלה הטפּיטין התכלכלים של משי, המשובצים כוכבים של זהב, בארמון־המלכות שלנו… ומשוּל לשמש – הוא המלך עצמו… קרני חסדו וטובו מאירים וחמים יותר מקרני השמש, ולא לכל אדם הם נתונים, ולא כל הרוצה בא ונוטל…”
את הדברים האלה מסרתי אחר־כך למורי, גם הוא פאַקיר כמותך. פניו לא נשתנו אגב כך. צונן וחמוּר אמר לי: “הנשר, אם חפץ חיים הוא, חייב לאכול, ולאכול – יכול הוא רק ברדתו אל האדמה… דברי־מאכל מונחים למַטה, נמוכים, ותכופות בתוך הבוץ”.
– הדברים דברי חכמה.
– אני אף־על־פי־כן לא הבינותי לו, ואת כל השׂיחה שכחתי.
– – – – – – – –
חזרו ועלו בזכרוני הדברים הללו רק לאחר שנעשׂיתי ראש־המיניסטרים.
– מאַנציפּוּצי?
– כך היה שמי – –
– והיום?
– אין לי שם.
אימתי אירע הדבר?
– זה כמה שנים… ואני שׂמח, שאתה לא ידעת כל זה… שאתה חי בפני עצמך, גבוה כל־כך, עמוק כל־כך או הרחק כל־כך מחיי הקודמים!
פעם אחת עמדתי זמן רב כל־כך כפוף כפיפה עמוקה לפני השמש, שעלתה במוחי, שלא ברצוני, המחשבה שראוי לי להתקנא בעמודי הארמון, גם עליהם נשען הבית והם אינם מתכופפים…
– והעלית דבר זה על שׂפתיך?
– לא; שׂפתי עוד לא הורגלו בכך; אך עמוד־השדרה!… ניע של קוצר־רוח נַעתי… והשמש ראה זאת…
– ועדיין אתה חי?
– גדולה היתה אהבתו אלי; ועשׂו אותי יָרֵח, איפּרכיה מסרו לשלטוני…
– היית מרוצה?
– זמן מסויים… עד שהשמש עבר שם והירח השתחוָה לא במידה מַספּקת…
– ואז?
– הורידוני לדרגת כוכב… עיר נמסרה לשלטוני…
– ושלטת, עד שהירח בא…
– נכון… עמוד־השדרה היה מתכוף מפעם לפעם כפיפה קטנה יותר… הוטלתי אל שביל החלב; בין רבּואי־רבבות כוכבים קטנים – –
– ואחר־כך?
– הכול בשל עמוד־השדרה!… הוֹדע הודיעוני בבמבוּק והטילוני מתוך – הרקיע!
– ואביך, איש־הארמון הגאה?
– הוא לא עצר כוח לחיות, וירושה גדולה הניח לי; היה בכוחי לעשׂות לי רקיע קטן בפני עצמי…
– ולא עשׂית כן?
– לא, תאוָה אחרת היתה בי. רציתי, מה שהכול רוצים, לאמיתו של דבר: שאחרים יהיו גם הם דומים אלי; שיחדלו מלהשתחווֹת.
– תאוָה מסוכנת…
– קניתי הרבה מזונות ומלבושים, פתחתי את שערי הארמון והכרזתי בכל המדינה: כל הרוצה, יבוא ויקח מה שהוא רוצה… אולם תנאי התניתי: אסור להודות. ומי שיעשׂה כן, יהיה חייב לשלם בעד מה שלקח…
– רבים יכלו לעמוד בתנאי הזה?
– מעטים. אף־על־פי־כן, במשך הזמן הלך מספרם של שאינם־מודים וגדל, הלך ונתרבה; אך לאחר זמן מסויים לקחוני – –
– ואסרוּך?
– לא; ושלחוני אל בית־המשוגעים…
– נכון, כדין המבזבז נכסי־ירושה…
– – – – – – – –
– כשיצאתי מבית־המשוגעים לא נשאר מירושתי לא סימן ולא זכר… ידידים ומכּרים השתדלו בדבר; חובות לא־נודעים נתגלו, והישיבה בבית־המשוגעים המלכותי יקרה למדי…
“לך בקש עבודה” – אמרו לי בשעה ששיחררוני…
– ודבר זה, כמובן, לא נראה לו, למי שהיה מיניסטר.
– להפך, לאחר זמן רב כל־כך של בטלה הייתי כמֵהַ לעבודה… אך לקבל אותה בתחנונים לא יכולתי… להתחנן ולהשתחווֹת לא יכולתי עוד בשום פנים…
האורח שותק רגע, והפאַקיר שואל:
– רוצה אתה, שאלמד אותך?
– דבר זה, – משיב בגאוָה האורח, – יכוֹל לא תוכל; רעב וצמא לא יכלו ללמדני דבר זה… אך החיים כבר היו לי למשׂא…
– ורוצה אתה, שאשחרר אותך מהם?
– הוֹ, לא! לכך אין דרושה עזרתך… כמה נהרות יש, שאפשר לטבוע בהם, כמה ענפים יש, שאפשר להתּלות עליהם… ולהם לא הייתי צריך אפילו לסַפּר ספּוּרי־מעשׂיות…
– אלא מה רוצה אתה?
– אני מאמין, פאַקיר, – כל אדם יש לו אמונתו שלו, זה הוא החוט, שבו האלים מקשרים אותנו אל החיים, – אני מאמין, כי בוא יבוא זמנם של אנשים ישרי־קומה, בעלי עמוד־שדרה קשה; של אנשים, שלא ירצו ולא יוכלו להתכופף… ואני רוצה לזכּות ולהגיע לאותו זמן!
– כל־כך הרבה לחיות רוצה אתה?
– לא… בעד האושר שיבואני בימים ההם לא הייתי רוצה לשלם כל־כך הרבה… לישון רוצה אני, לישון עד היום ההוא!…
אתה יכול לעשׂות זאת! הרדימני, הפאַקיר!…
– – – – – – – –
הפאַקיר שותק.
– אינך רוצה לקיים דברך? – שואל האורח.
– לא זאת, – משיב הפאַקיר, – אני רק מהרהר, מי זה יעורר אותך? אני – לא, בני ובני־בני – גם הם לא… מי יזכור אותך?
– אל תירא… אותי יעורר הזמן; בשקט גמור בוַדאי לא יבוא!