מספּרים אצלנו מעשה בשלושה אנשים שנקלעו לחשֵׁכה. האחד קילל וגידף את החשכה ואת כל מי שגרם לה. השני צעק “חושך!” וביקש לדעת מי אשם ומתי יתוקן הדבר. השלישי… הדליק נר.

ביצירתי הספרותית בחרתי בדרך השלישית. ניסיתי להדליק נר קטן. נר הבּא להאיר את החשכה. לא להילחם בה; לא לגרש אותה; פשוט… להאיר אותה. ואם יצירתי היא בבחינת נר, הרי שמתן הפרס הוא העמדת מראה המכפילה את אורו של הנר. ועל כך התודה והברכה. שכּן החברה הישראלית והעום היהודי זקוקים לאור של אחדוּת, לנר־תמיד של קִרבה, הבנה וכבוד הדדי.

את הפרס הספרותי הראשון קיבלתי לפני 42 שנה, כתלמיד הגימנסיה העברית “הרצליה”, בעבור עבודה על הנושא “חורבן הגולה ובנין הארץ בספרותנו החדישה”. והפרס היה… כתבי שלום־עליכם בשלושה־עשר כרכים. הערב נסגר אפוא במעגל. יצירתו של שלום־עליכם מלווה אותי ומאירה את דרכי עוד מקדמת דנה בשנה בה הִגעתי ארצה היה לנו מורה־מחנך בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב – בן־טובים שמו – והפרס שהיה שמוּר לו עבורנו בעבור התנהגות טובה היה זה: הוא היה מקצר בשיעור וקורא לנו פרק מ“מוטל בן פייסי החזן”. וזה היה פרס של ממש. כמי שנתיתם זה מקרוב מאבא – “אשרַי יתום אני” הצחיק והעציב אותי עד לדמעות.

שלום־עליכם, ולאחריו מנדלי ופרץ, פתחו בפנַי את עולמה של יהדות המזרח, מזרחה של אירופה כמובן, והביאו אותי להזדהוּת עמוקה עם ההווי הטראגי־קומי שלה ועם הגורל הטראגי־הירואי שארב לה כבר אז, בימי נעורי.

לוּ יהי בכוחם וברוחם של סיפור לקרֵב את הקורא אל עולמה של יהדות המזרח־התיכון. לוּ יהי בהם כדי להעלות חיוך של הנאה והבהוב של הבנה על פני קורא כאן או שם. הפרס שאני מקבּל הערב אפשר שיקרב עוד כמה קוראי אל סיפורַי, שהרי בין פרסים ובין פרסום רק קוצו של ו"ו, ועל כך תודתי לכל מי שיש לו יד בהענקת הפרס הזה. תודה רבה.