העלמה מאַריה היתה רומאַנטית למחצה, מעשׂית למחצה, ובסך־הכול נערה יפה למדי; מעט פסנתר, מעט צרפתית; לבושה בטוב־טעם, אַפּוֹן מוגבה כלפי מעלה, ועינים, שלפעמים היו כחולות־בהירות ולפעמים כחולות־כהות.
פעם אחת חלמה חלום מוזר.
היא ראתה מן השמים תלויים ויורדים מאזנַים. הם התנועעו עלה וירוֹד, ולא הגיעו לידי שיווּי־המשקל –
ומה היה מוטל בהן, בכפות המאזנַים?
שני מלאכים שפכו והוסיפו ושפכו לתוכן…
בצד אחד – מלאך שחור (בצילינדעֶ“ר ובפראַ”ק) שפך פנינים, יהלומים וזהב.
בצד השני – מלאך לבן מהורהר – שפך דמעות, אנחות ושירים…
על לשון־המאזנים למעלה היה נעוץ לבבה הקטן שלה־עצמה… היא הכירה אותו מיד…
ופרפר והתלבט לבבה הקטן והטה עצמו מדי פעם בפעם אל כף־מאזנַים אחרת…
מה רוֹצה אַתּה לשמע?
צלצוּלי מעוֹת,
שירים המַרנינים?
מה רוֹצה אַתּה לראוֹת?
זהר הפּנינים,
אוֹ זהר הדמעוֹת?
כך שרים המלאכים, והלב הקטן מפרפר ואינו יודע במה יבחר.
לפתע פתאום נצנצה בה מחשבה (הגברות שלנו אפילו בחלומן מנצנצות בהן מחשבות טובות!), היא קפצה וישבה ברכיבה על כף־המאזנַים המלאה פנינים, יהלומים וזהב, ובשביל שלא לרדת ולפּוֹל – הטילה תוך כדי דבּור את ראשה אל תוך הכף השניה…
נמצא הישבן יושב על כסף וזהב ויהלומים, והראש מוטל על דמעות, אנחות ושירים; אך הלב נשאר לעולם־לעולם מפרפר באמצע…