בחברת גברים קטנה דבּרו על נשים והשפעתן על חיי הגברים.
עלי – נענה רופא צעיר – היתה גדולה השפעתה של אשה אחת בלבד, ונוסף לכך – אשה שלא הכּרתיה.
משנתבקש, ספּר את הספּוּר הקטן.
כסטוּדעֶנ"ט צעיר נתבקש פעם להשתתף בנשף־רקוּדים במעון־קיץ. הנשף נתמשך עד לפנות בוקר. לילה עליז ומטורף היה הלילה ההוא. האוירה של רקוּדים ומזמוטים שכּרה אותו, ומאחר שהיה אדם צעיר, ובלא משפטים קדומים, שתה מגביע התענוגות בלגימה גדולה: לא רקדנית אחת לחץ אל הכפתורים המוכספים של מדיו לחיצה יתירה מן הראוי, ונגע בקצות שׂפמו, שאַך התחיל צָמֵחַ, בלחייה הלוהטות. וזו שליוָה הביתה, נשק לה לאור השמש העולה, ולשעת שקיעתה הזמין ראיון עמה. המוּלה עליזה בראש, מקהלה של צפרי־קיץ נעלסות בלב הצעיר – והשמש הצעירה משקה בזהב זולף את האויר הריחני ביער, הצפרים שנתעוררו על העצים הטלוּלים מצייצות והוא הולך וטופף בדרכו העליזה.
פתאום עמד מללכת.
במעון־קיץ נפתחה דלת. יצאה דמות יחפה ולבושה בתכלית הצמצום, חציה נערה חציה ילדה, עם עיני אַילה גדולות וכדור־משׂחק בידים הארוכות, הדקות… רגע אחד נעמדה, תמהה לבוקר היפה, משתאה ומשתוממת… וכשהפנתה ראשה וראתה אותו, לא נתביישה; אלא תלתה בו שתי עיני־ילדים טהורות, שהביטו ישר בפניו ושאלו: אותך גם־כן העירה השמש? אתה אדם טוב? אינך מתכוון לעשׂות לי רעה? תשׂחק עמי בכדור?…
ולמראה הילדה הטהורה הרגיש פתאום בושה עמוק־עמוק בלבו וברח ישר אל תחנת־הרכבת והמתין למסע הביתה.
––––––––––––––––
לבו אמר לו, שעתיד הוא לפגוש אותה עוד פעם, והוא חזר אל הלמוּדים. הוא למד בשקידה. ובלמדו שכח את הילדה וקבּל את תעודת־הגמר שלו. הוא מוכרח להסתדר כרופא בעל פּראַקטיק“אַ. הוא התחיל יוצא ונכנס בבתים של בני־טובים, ועד מהרה היה לו מבחר שלם של כלות עם נדוניה. על שתים מהן נתן דעתו בכובד־ראש… ובא והגיע גם היום, שהיה צריך להכריע. הוא הולך ברחוב מארשאַלקוֹבסקאַ בכווּן אל הגן הסַכּסי; פונה ימינה ליד הככּר הירוּקה, סר אל חנות פרחים, קונה צרור פרחים ונכנס אל תוך הגן. בעברו את הגן יחליט, להיכן ישׂא את צרור הפרחים: לככּר־התיאטרון – בלוֹנדית עליזה עם זמרה ופסנתר, או לרחוב הסעֶנַטוֹרים – חיוריינית־מעודנת עם ציורי־חרסינה ופוֹטוֹגרפי”א… בחירה קשה.
ופתע פתאום משהו חובטו בלב – היא! גבוהת־קומה, עמדה נשענת אל עץ. חיורת, כמו לאחר מחלה שהתגברה עליה ועברה בשלום… מתחת לעפעפים המוּרדים קורן ומתפשט על הפנים החיורות האושר הטהור והשקט ביותר, שבו הביטה אל תינוקה שלה, אל תינוקה בעריסה –
והוא הרגיש פתאום בושה בעומק לבו, השליך את צרור־הפרחים ורץ בחזרה הביתה – לעבוד…
––––––––––––––––
בפעם השלישית פגש אותה על מטת־המתים בבית־החולים.
בימי המאורעות הביאו אותה מן הרחוב וחזה נקוב… בלא תעודות, אלמונית, פגועה בכדור תועה, עם עיני אַילה פחודות, שלא הבינו את כל המהומה הזאת…