שני חברים היו הם, בחדר אחד היו דרים, כל ערב על מרפסת החדר ישבו, בזוהר הלבנה את נשמותיהם רחצו, ועל ידידוּת של שלוָה ונעימוּת וסמלה הלבנה דבּרו. ויותר משדבּרו בפה דבּרו בעינים. הם לא הוצרכו לדברים. נשמה אחת היתה יונקת מתוך עיניה של חברתה את הנַחת השקטה מן הידידוּת השלוָה.
אבל בא והגיע יום הגעגועים…
ואותו ערב הרגישו שתי הנשמות, כי זוהר הלבנה וידידות שלוָה אינם החיים בשלימוּתם. והם התחילו מתגעגעים על החיים השלימים.
שניהם הרגישו זאת בבת־אחת וכל אחד מהם הרגיש פתאום, כי נשמתו של השני שוב אינה פתוחה לפניו, שוב אינה גלויה לפניו, אלא כמו מעוטפת במשהו, כמו מצועפת במשהו.
והרגש הרגישו שניהם לפתע, כי מן היום הזה והלאה שוב לא יהיה האחד מספיק לחברו, וכי בלבו של כל אחד מהם מתעורר משהו חדש, משהו זר ומופלא, שמתוכו ינבטו ויצמחו אצל כל אחד לעצמו החיים בשלימוּתם, והשני לא יהיה לו חלק בהם.
והם הפנו, שלא בידיעתם ושלא ברצונם, את ראשיהם זה מזה, ואחר־כך קם אחד מהם, ומבלי להודיע לחברו יצא – מן המרפסת, מן החדר, מעל המדרגות, ונמשך אל הרחוב. ומיד קם השני, נכנס בחשאי אל החדר, השׂתרע על משכבו ועצם את העינים…
זה שיצא אל הרחוב התבונן על סביביו וקרא פתאום:
– ריק, ריק! משהו חסר, משהו יש להשׂיג, למשהו מוכרחין להגיע!
והוא התחיל מרגיש פתאום, כי חיים אינם ראויים להקרא חיים אלא אם כן הם שלימים, וכי הוא אי־אפשר שיהיו לו חיים שלימים, מפני שאין לו אלא פלג־נשמה. המחצית השניה חסרה, ואותה חייב הוא לחפשׂ, ולמצוא, בשביל שחייו יהיו חיים שלימים, ואשרו אושר של חיים שלימים…
והוא רץ במהירות על־פני הרחוב, ומרחוב אל רחוב; מביט לכל הבריות אל תוך עיניהן, בבקשו את פלג־הנשמה השני שלו.
– – – – – – – – – – – –
רק למחרת היום חזר הביתה… ובשׂמחה נפל לתוך החדר:
– מצאתי, מצאתי!
והחבר, שעדיין הוא שוכב מפורקד על משכבו, שואל:
– מה?
– את פלג־הנשמה השני שלי!
– כיצד?
הבא מתיישב למראשותיו של חברו:
– ראה, כמה אני קורן! אני מרגיש, עיני זורעות אור…
ולאחר שעצר ברוחו:
– כיצד, שואל אתה? חפּשׂתי… אני גבר, על־כן, מהרהר אני, פלג־הנשמה השני שלי בוַדאי הוא נמצא אצל אשה. והריני מהלך ברחובות ומחפשׂ אצל נשים… מתוך עיני נשים, מהרהר אני, עתידה להציץ אלי המחצית השניה של נשמתי, זו שאני מתגעגע עליה. ואם אפגוש את העינים האלה, הכּר אַכּיר אותן. הרי המחצית ההיא מתגעגעת אף היא על מחציתי שלי… היא תתרעד… והלכתי, הלכתי, הלכתי…
– ומצאת!
– עינים, אומר אני לך! הוֹ, עינים! מחצית־הנשמה השניה שלי מציצה במין לבביות… היא הרגישה בי; ועינינו – הן נפגשו.
ואמנם, כפי שידעתי מראש, היא נרעדה. אף־על־פי־כן כבשה את עצמה, על כרחה הסירה את מבטה מעלי והלכה הלאה. ואני מהלך אחריה. כמו צל כן אני מהלך אחריה. מרחוב אל רחוב. היא דופקת על השער… פותחים. אני רועד – הבית יבלע לי את מחציתה השניה של נשמתי. וכך היה. אך לפני כניסתה פנתה רגע אחד אלי, הטילה בי מבט־עין טוב, נלבב. מחצית־חיי השניה נפרדה ממני, עד למחרת היום נפרדה ממני… כך הרגשתי אני, כך הייתי מוכרח להרגיש, וכל הלילה כולו פסעתי לפני השער, הלוֹך ושוֹב, עם מחצית־הנשמה שלי, על משמר המחצית השניה…
הבוקר מאפיר, הבוקר מחויר… היום מתעורר – –
– והיא הופיעה…
– בוַדאי! ובתנועת־ראש קלה בירכתני! בבת־שׂחוק ורדרדה כלשהי מסביב לשׂפתים המתוקות. אני נגשתי.
– בוקר טוב…
– בוקר טוב! – היתה התשובה החרישית…
ליויתיה… אחר־כך קבּלתי רשות לבקר אותה, הוריה יסכימו… הערב אני הולך! אַחל לי אושר! אני אוהב, אני אהוב, מזל־טוב אמוֹר…
– שוטה! – משיב השני – אתה אין לך לפי שעה אלא כלה… ואני, בשכבי כאן, עברו עלי חיים הרבה יותר… כלה היתה לי, תחת החופה עמדתי… בנים הולדתי… שלושה, ארבעה, חמשה… ואחר־כך בני־בנים…
בשעת כניסתך לכאן קברתי נכד…
– – – – – – – – – – – –