“יש בו פנינים שלא נדלו ואבני חן שלא נכרו מהמעמקים”, כתבה המשוררת כריסטינה רוזטי על קובץ שירי הילדים שלה, במכתב ששלחה ב־1874, שנתיים אחרי שהספר ראה אור.

הספר נקרא Sing Song, משח' מילים על ביטוי שפירושו כפול: “שירו שיר”, אך גם – “שיר שקול או מתנגן בקצב קבוע”. הוא כולל 126 שירים קצרים, מחורזים, שחלקם יכלו להתפרסם גם היום כשירי ילדים, אבל רבים מהם היו מן הסתם נפסלים ונחשבים לא הולמים, שכן עסקו רבות בשכול וביתמות.

בתקופה הוויקטוריאנית לא היססו אנשים לגעת במוות ולתעד אותו, עד כדי כך שאחד המנהגים המקובלים היה – להצטלם לצד גופות של אנשים שזה עתה הלכו לעולמם. לפעמים אפילו הציבו את המתים בתנוחות שבהן נראו כאילו אלה בני אדם חיים.

לא מפתיע אם כן שאלה היו הנושאים המופיעים בשיריה של רוזטי, הנחשבת כיום לאחת מבכירות השירה הוויקטוריאנית. רוזטי הייתה אחותו של הצייר הנודע גבריאל דנטה רוזטי. היא מוכרת אמנם בעיקר בזכות השירים למבוגרים שכתבה, שהיו חדורים באמונה דתית, אבל גם שירי הילדים שלה מעוררים עניין. הם מיטיבים לשקף את התקופה שבה חייתה, ובה לא רק מותם של פעוטות ותינוקות היה שכיח, אלא גם העוני שנשא בחובו מצוקה קשה.

הנושאים המרכזיים שהעסיקו אותה – אהבה, פרידה ומוות – שולטים גם בשירי הילדים שכתבה. אף הטבע מופיע בהם רבות: ציפורים, פרחים, חילופי העונות, הנופים הכפריים של אנגליה והדמויות שמאכלסות אותם: נערה חולבת, פועל במשק, ילדים משוטטים בשדות.

רוזטי מעולם לא נישאה, ולא היו לה ילדים. נראה כי במקום ללדת אותם, כתבה להם, ואולי שאבה השראה גם מזיכרונות ילדותה.

אל הספר נוספו איורים שרוזטי עצמה רשמה את הרעיונות להם. היא העבירה את הרישומים שלה לצייר ארתור יוז, והוא שעיבד אותם, בהתאם להנחיותיה.

הקדשתו הנוגעת ללב של הספר היא: “חרוזים שמוקדשים בלי רשות לַתִּינוק שהציע אותם”.

עופרה עופר אורן

2019, קריית אונו

הספר ראה אור לראשונה ב־1893