הִפְטִיר הַמְּמוּנֶה לַחֲלָלוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן:

כַּלֵּךְ, כַּלֵּךְ! שֶׁכְּבָר עָשִׂיתָ אֶת שֶׁלְּךָ,

וּשְׂרוֹךְ זֶה, שֶׁקָּשַׁרְתִּי צַוָּארְךָ לְנַעֲלִי,

עַכְשָׁו אֲנִי מַתִּיר,

שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ עוֹד,

וּכְבָר הִגִּיעָה שְׁעָתְךָ לָפוּשׁ.

קָפַץ לִבּוֹ שֶׁל הַפַּיְטָן:

זֶה שֶׁאָמַרְתָּ – מַהוּ? שַׁחְרֵר צִפּוֹר שֶׁלִּי!

אֶרְאֶה אוֹתָהּ פּוֹרַחַת לָהּ בַּתְּכֵלֶת

וְאָמוּת.

שַׁחְרֵר צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁלִּי!

שַׁחְרֵר צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁלִּי!

שַׁחְרֵר צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁלִּי,

שֶׁכְּבָר שִׁמְשִׁי אַחֲרוֹנָה שׁוֹקַעַת

וּבֹקֶר לִמְחָרִי – אֵין עוֹד.

שַׁחְרֵר צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁלִּי,

לְמַעַן יְלָדַי!

שָׂחַק הַמְמוּנֶה:

לֹא עֶבֶד הַקֵּיסָר אַתָּה?

כָּל שֶׁקָּנָה הָעֶבֶד – לֹא קָנָה רַבּוֹ?

אוֹתָם שְׁלשִׁים שִׁקְלֵי זָהָב –

מֵעִקָּרָם שֶׁלַּקֵּיסָר הָיוּ.

צִפּוֹר קְטַנָּה שֶׁלְּךָ, שֶׁאֶבֶן הִיא –

אֵינִי מוֹצִיא לַדְּרוֹר!