עֵינֵינוּ לַסֶּלַע,

לַסֶּלַע הַנָּח בְּאָטְמוֹ וְדוֹמֵם,

שֶׁכְּאִילוּ נָדַם מִקְדוּמִים, מִשְּׁנוֹת אֶלֶף,

אַךְ עוֹד נִצְנוּצוֹ הָעַתִּיק פֹּה עוֹמֵם

וּמַשְׁקִיף עַל הַנֶּצַח.

חוֹלְפוֹת הֶעָבִים

הַזְּמַן מְפוֹרֵר שָׁרָשִׁים שֶׁל דוֹרוֹת,

מִבְנֵי תִפְאָרָה וְגֶזַע הַזַּיִת.

גַּם אָנוּ נוּעַף כְּאָבָק בָּאָבִיב

אֶל נוֹף לֹא־קַיָּם בֵּין דַּפֵּי הַקּוֹרוֹת,

בְּחֶטֶף הַנַּיִט.

וּבְלִיל שֶׁל רוּחוֹת יִתְאַדֶּה,

יָפוּג וְיֹאבַד בְּמַמְלֶכֶת הָאֶפֶס,

הַדֶּמַע אַף הוּא יְאַבֵּד אֶת בְּרָקוֹ.

הַגִּיל יִתְבַּדֶּה.

הַחֵן יְטֻשְׁטַשׁ בְּמִשְׁחֶזֶת רוֹדֶפֶת

שֶׁל זִיעַ הַזְּמַן בְּדַרְכּוֹ.

הַסֶּלַע הַנָּח כָּאן לְלֹא לַחְלוּחִית וְחִיּוּת

שׁוֹתֵק שְׁתִיקָתוֹ עַתִּיקָה־קַמָּאִית,

כְּאָז וּכְתָמִיד כְּמִקֹּדֶם,

מַשְׁקִיף עַל הַנֶּצַח בְּעַיִן סַלְעִית,

שׁוֹמֵר עַל רַחֲשֵׁי הַפִּיּוּט,

עַל הַקֹּדֶשׁ…