בּוֹאָה, יָדִיד, נִדַּפֵּק עַל תְּרִיסֵי לְבָבוֹת…

כְּאָז בַּעֲיֶרֶת גָּלוּת בְּשִׁלְהֵי הַלֵּילוֹת שֶׁל הַקַּיִץ;

אֱלוּל אָז הָלַךְ בִּנְכָאָיו וּבְזַעַף־עָבוֹת,

מֵרוֹם גָּהֲרוּ בְּכָבְדָּם הַשָּׁמַיִם.

טַחַב נִשֵּׁב מֵאֲפָר בְּרֵאשִׁית כְּמִישָׁתוֹ,

קָפַץ שִׂפְתוֹתָיו מִלַּחֵשׁ הַמֶּרְחָק הַגֹּוֵעַ,

הַחֹרֶשׁ צָלַל בִּתְהוֹם שִׁכְחָה שֶׁל שָׁתֹק,

נָדַם בֵּין הַסּוּף גַּם קִרְקוּר הַצְּפַרְדֵּעַ.

זוֹלֵל אֶת שְׂחִיפֵי הַגַּגּוֹת עֲרָפֶל,

לוֹחֵךְ אֶת לִבְנַת הַקִּירוֹת הַנִּסְדֶּקֶת.

וְיֵשׁ כִּי קַשָּׁת נֶעֱלָם יְבַתֵּר הָאֹפֶל

בְּצֶלֶף שֶׁל גֶּשֶם חוֹלֵף וּפוֹצֵעַ הַשֶּׁקֶט.

שְׁנָת בִּכְנָפַיִם כְּבֵדוֹת מִדְּאָגָה וְעָמָל,

רִתְקָה בְּנֵי אָדָם אֶל מִשְׁכָּב מְרֻפָּט וְהִכְנִיעָה;

לֹא בָּא הַחֲלוֹם לְפָקְדָם זֶה כַּמָּה וְכַמָּה,

רַק מֶתֶק טִמְטוּם, תַּרְדֵּמָה לְלֹא נִיעַ…

אוֹתָה הַשָּׁעָה יֵשׁ מֵנִיס אֶת חַשְׁרַת הַצְּלָלִים,

בְּשַׁלְהֶבֶת פַּנַּס אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַחֹשֶךְ פּוֹלֵחַ.

מַקֵּל מְסֻקָּס מְרַדֵּד עַל תְּרִיסִים נִבְהָלִים

וְקוֹל, סָפֵק־שִׁירָ־סֵפק־בְּכִי, מִקְצֵה רְחוֹב עַד קָצֵהוּ קוֹלֵחַ;

“קוּמוּ־נָא, קוּמוּ!”

• יֵשׁ זַעַם בַּקּוֹל וְיֵשׁ רֹךְ,

צוֹעֵק בִּתְבִיעָה, מִשְׁתַּפֵּךְ, מִתְחַנֵּן עַד כְּלוֹת־נֶפֶשׁ…

הַחֹשֶךְ מָתוֹק בַּחֲדָרִים – וְהַלַּיִל אָרֹך.

אַךְ מִישֶׁהוּ קָם וּמַקְשִׁיב בְּאָזְנוֹ הַנִּכְסֶפֶת.

אֹפֶל יָשׁוּף מִסָּבִיב וְאֹטֶם וּשְׁנַת אַכְזָבוֹת.

דּוֹמֶה, נֶחֱנַק הַשָּׁעוֹן וְעֻכְּבָה הַמְטֻטֶּלֶת – – –

בּוֹאָה, יָדִיד, נִדַּפֵּק עַל תְּרִיסֵי לְבָבוֹת.

אוּלַי תִּפָּתַח אֵיזוֹ דֶלֶת.