אֵין זֹאת כִּי הַשָּׂטָן הִוְרִיד אָפְקִי

וְעַל דַּרְכִּי יוֹנִים הִפְרִיחַ, —

אַחְרֵי־כֵן בְּכַפּוֹ סָגַר שַׁחְקִי

וּבְיֵשׁוּתִי עוֹרְבִים הִצְרִיחַ?

עֵינֵי קָרַע לִשְׁתּוֹת אוֹר־הַיְקָרוֹת,

נִמְסָךְ מִנֶּפֶשׁ נֶאֱהָבֶת, —

וּלְפֶתַע הוּא דִבְלֵל אֶת הַיְּעָרוֹת,

הִסְעִיר רוּחִי בִּי הַצּוֹרָבֶת!

כְּמִשְׁפָּטוֹ לָבַשׁ דְּמוּת מַלְאָךְ,

וְעַל דַּרְכִּי הָעֲקַלְקֶלֶת

לַחְשׁוֹ אֵלַי תָּמִיד הָיָה: לֶךְ לָךְ

עִם חוּט־שָׁנִי שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת!

אֶת כּוֹס־הַתַּאֲווֹת אֶל פִּי הִגִּישׁ —

לָעַד מִמֶּנָּה הִשְׁתַּגַּעְתִּי,

כִּי שִׁבְעָתַיִם אֶת צְמָאִי אַרְגִּישׁ,

בְּגַעְגּוּעַי כִּי בָּהּ נָגַעְתִּי.

וַיְהִי כִּי פַּעַם נִצְנְצָה צְפִירָה —

נִדְמָה לִי: בָּאתִי עַד הַשָּׁעַר!

שְׂטָנִי, זֶה מַלְאָכִי, אֵלַי קָרָא:

זֶה שַׁעַר־אַהֲבָה, הַנָּעַר!

אָפַף אוֹתִי הָאשֶׁר הַגָּדוֹל,

שִׂמְחַת־קִיּוּם, בַּכֹּל נִכְלֶלֶת,

בְּאָזְנַי כָּל הַבְּרִיאָה נִגְּנָה בְּקוֹל,

וּבִי נָגְהָה אָז הַתּוֹחֶלֶת.

וְכִי שְׂטָנִי הַשַּׁעַר לִי פָּתַח —

לְעֵינַי הַתְּהוֹם אֲזַי נִפְעָרָה,

וְעַיִט, בְּצִפָּרְנָיו יוֹנָה, צָרַח,

וּמִסְּבִיבִי פִּתְאֹם נִשְׂעָרָה…

וְעוֹד לִבִּי בִּי רָן, דָּמִי גָעַשׁ,

כִּגְעשׁ בְּמַאֲוַיָּיו הַיַּעַר,

שְׂטָנִי, זֶה מַלְאָכִי, צָחַק נוֹאָשׁ —

וּבְפָנַי סָגַר הַשַּׁעַר…

אוֹי, לָמָּה רַק מְעַט־קָט הִוְרִיד אָפְקִי,

וְאַחַר סָתַם פִּי־הַתּוֹחֶלֶת?

בְּכַפּוֹ הַשְּׂעִירָה חִנֵּק חִשְׁקִי,

בְּלַעַג מֵאַחְרֵי הַדֶּלֶת?..

תרצ"ח