אֲנִי קַלְמָן־לֵיבּ בֶּן הָאִשָּׁה שָׂרָה־בֵּילָה,

אֶחָד יְהוּדִי מִפְּשׁוּטֵי הָעָם,

לְלֹא תְּפִלִּין שֶׁל רַבֵּנוּ תָּם, לְלֹא תּוֹרָה וְיַחַס אָבוֹת,

שׁוֹאֵב מַיִם לְבָתֵּי יִשְׂרָאֵל.

קַפּוֹטָתִי לֹא מִמֶּשִׁי, מִתְרַפְּטָה הִיא עַל כָּל הַגְּדֵרוֹת,

מַגָּפַי לֹא מְדֻנָּגִים, מִתְעַפְּרִים הֵם בְּכָל הַדְּרָכִים,

זְקָנִי לֹא מְסֹרָק, מְבֻדָּר הוּא לְכָל הָרוּחוֹת,

וְנַפְשִׁי לֹא שָׁלוֹם בָּהּ —

אֲנִי, קַלְמָן־לֵיבּ, עוֹמֵד הַיּוֹם וּמְשַׁוֵּעַ אֵלֶיךָ:

מָה עוֹלָמְךָ, אֱלֹהִים? הֲיָרִיד הוּא גָדוֹל וְנוֹרָא?

וּמַה לְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בַּיָּרִיד הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא? —

דְּלָיָיו הַמְּלֵאִים הוּא נוֹשֵׂא לְמִשְׁפְּחוֹת אֲדָמָה —

וְהוּא מִכָּל פֶּתַח מְגֹרָשׁ עִם כֵּלָיו הָרֵיקִים…

הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל,

בְּקִרְקַס הַיָּרִיד מִסְתַּחְרֵר בְּמַעְגָּל,

נִרְתָּם לְרִכְבּוֹ שֶׁל הַמֵּץ, לְמִצְהֲלוֹת קְהַל רְשָׁעִים;

יַהַלְמוּהוּ, יְפַצְפְּצוּהוּ בְּנֵי הָעַוְלָה,

וְהוּא כּוֹרֵעַ עַל סַף וְנוֹפֵל —

אַךְ אֵין דֶּלֶת פְּתוּחָה לְפָנָיו…

וְאַתָּה, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב,

מַה שַּׂכְתָּ בַּעַדְךָ בֶּעָנָן, הֶעֱלַמְתָּ מִמֶּנּוּ עֵינֶיךָ?

אֵיכָכָה תִּרְאֶה אֶת עָנְיוֹ וְתֶחֱשֶׁה?

אֵיכָכָה תִּרְאֶה אֶת דָּמוֹ הַנִּשְׁפָּךְ וְתִשְׁקֹט?

וְאוּלַי?

אוּלַי אֶרֶץ נִתְּנָה בִּידֵי רָשָׁע,

אוּלַי אֵין עַיִן מַשְׁגַּחַת עַל זֶה עוֹלָמְךָ הַמְטֹרָף,

וְאֵין דּוֹרֵשׁ דְּמֵי נְקִיִּים?

אָז —

אֲנִי, קַלְמָן־לֵיבּ, בֶּן הָאִשָּׁה שָׂרָה־בֵּילָה,

אֲנִי מְנַעֵר מֵעָלַי אֶת שָׁמֶיךָ,

מֵעַל כְּתֵפַי אֲנִי שׁוֹמֵט אֶת עַנְנֵי כְּבוֹדֶךָ,

וּבְתוֹךְ הָאֲדָמָה אֶכְרֶה בְּמוֹ יָדַי לִי קֶבֶר,

וְאֶת עֵינַי, כָּלוּ מִיַּחֵל, אֲכַסֶּה בְּשִׁבְרֵי חֶרֶס…

עַד מָתַי עוֹד אֲצַפֶּה לְחַסְדְּךָ — וְעֵינַי כְּבָר עָשֵׁשׁוּ?

וְיָדַי כָּבְדוּ כְּבָר מִלִּפְרֹשׂ אֵלֶיךָ כַּפָּיִם,

וְהֵן מִשְׁתַּפְּלוֹת אֲפוּסוֹת כֹּחַ וְחִדְלוֹת יֶשַׁע — —

אַךְ תִּסְלַח לִי, אָבִי, כִּי אֶחֱטָא בִּלְשׁוֹנִי,

יְהוּדִי פָּשׁוּט וְתָם אֲנִי,

וְאֶל נַפְשִׁי אֲדַבֵּר בְּמַר רוּחִי.

לֹא דָעַךְ בִּי עֲדַיִן סְנֵה־אֱמוּנָתְךָ,

חַזְּקֵנִי־נָא,

וְהַלְהֵב נָא בִּי אֶת אֵשׁ תְּשׁוּקָתִי אֵלֶיךָ.

תּוֹלַעַת אֲנִי,

תּוֹלַעַת יַעֲקֹב הַנִּרְמֶסֶת,

אַךְ אַאֲמִין,

כִּי תְּמַלֵּט אֶת עַמְּךָ מִידֵי עוֹשְׁקָיו כֹּחַ,

וְתִגָּלֶה, אֵל שַׁדַּי, בָּעוֹלָם,

וּבְחַרְבְּךָ תַּהֲפֹךְ כַּהֲפֵכַת סְדוֹם

אֶת הַיָּרִיד הַגָּדוֹל…

אַךְ אֶתְפַּלֵּל לְךָ, אֱלֹהֵי הָאָבוֹת,

אָנָּא, הוֹפַע־נָא עוֹד הַיּוֹם וְלֹא מָחָר,

כִּי מִי יוֹדֵעַ אִם אֶרְאֶה עוֹד שַׁחֲרוֹ שֶׁל מָחָר — —

אֲנִי, קַלְמָן־לֵיבּ, בֶּן הָאִשָּׁה שָׂרָה־בֵּילָה,

שׁוֹאֵב מַיִם לְבָתֵּי יִשְׂרָאֵל

וְאוֹמֵר תְּהִלִּים בְּעַד כְּלָל יִשְׂרָאֵל,

הִנְנִי מְשַׁוֵּעַ אֵלֶיךָ,

תּוֹלַעַת יַעֲקֹב מִגְּרוֹנִי מְשַׁוַּעַת אֵלֶיךָ:

הוֹפַע־נָא בְּחַרְבְּךָ וּבְחַסְדֶּךָ, —

וְשָׁאַבְנוּ מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעְיְנֵי יְשׁוּעָתֶךָ,

וּדְלָיֵינוּ מְלֵאִים אַהֲבָה וְשָׁלוֹם,

אָמֵן וְאָמֵן.

תש"א