לוגו
שנים רעות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

ציציליה סמוילובנה נפרדה במבוא המסדרון מעל אורחתה האחרונה. המשרתת סגרה את הדלת, שלשלה לתוך כיסה את המטבע, שתקעה האורחת לתוך כפה, וכשהלכה לה גם היא, נשארה הגבירה לבדה. היא עמדה רגעים אחדים בלי-תנועה, כאילו קפאה על מקומה, ורק אחרי זמן מה כשנפער פיה בפיהוק רחב וממושך, ננערה מקפאונה, הניעה ראשה ותכונן צעדיה בעצלתים לעבר אולם–האורחים. בדרכה עברה על יד חדר העבודה שהיה פתוח למחצה. שם ישב אדון הבית, מואיסי ארונוביטש שיפרין, ואתו שניים לושה אורחים, מן הידידים המקורבים ביותר, שזאת הפעם לא באו בלוית נשיהם ועל כן יכלו לשהות פה כחפצם.באפה של ציציליה סמוילובנה עלה עשן סיגרות, לעיניה נגלו תמרות עשן מתאבכות בדמות ערפל עב ולאזניה הגיעה שיחה עליזה בקול רם תרועת צחוק בצהלה גדולה ופרועה קצת יותר מן הרגיל. היא נעצרה רגע ועל פניה נגלתה העויה של אי-רצון אך העויה זו חלפה לה מהרה, וציציליה סמוילובנה חלפה לה הלאה.

באולם האורחים וחדר האוכל הסמוך לו היה אותו אי-הסדרים, שהוא מצוי אחרי משתה, אחרי אספת אורחים רבים; ביחוד רבה הערבוביה על השולחן הגדול שבחדר האוכל. צציליה סמוילובנה עמדה על הסף המוביל לתוך שני החדרים האלה והביטה על סביבה בעיון, כאלו הזה, כי עינה, עין בעלת בית מנוסה, היתה רואה גם בלי זאת את כל המקומות המוקרחים שבארג הרפידה, וגם בחצי-אופל היתה מכירה כל הבל ופחתת.

– לא! – באה לידי מסקנה, שלא היתה משמחת לב ביותר. – לא, בזמן אחר לא היתה נותנת בשום אופן. שתגיע מערכת כלי-הבית של האולם למדרגת – בליה כזו!…

– וכמה שנים משמשת כבר מערכה זו? – שאלה פתאום את עצמה ותחשב רגעים אחדים.

– כן, כן הוא… ארבע שנים שלמות!… בשנה ההיא נקנו כל אלה… נקנה הבית… התחלנו לנהוג.

וציציליה סמוילובנה נאנחה. פתאום מבלי רצונה. זכר השנה ההיא עורר בנפשה רגש מוזר ובלתי ברור. היא הרגישה פתאום בלאותה, זכרה כמה היתה טרודה היום, ומיד הכירה, כי קשה לה לעמוד על רגליה וכי האור הבהיר יותר מדי מכאיב את עיניה. המשרתת, שהיתה עסוקה בחדר האוכל והיתה מפנה את השלחן, כבתה על פי פקודתה את כל המנורות הדולקות באולם האורחים, חוץ מאחת, שהיתה תלויה על הקיר. ובינתים צנחה ציציליה על אחד הכסאות, תמכה את ראשה באפסרכת על ידה ותקפא על מושבה בלי כל תנועה.

באטיות מיוחדת סבבו הרעיונות במחה, והדמיונות בנפשה עברו בעצלתים; אך כל הרהורי לבה סבבו על הציר האחד, על שנת ההצלחה ההיא…

עוד בחדשים הראשונים, באחרית הקיץ, כבר היה ניכר, שהעסקים הולכים ומצליחים, מצליחים באופן היותר נעלה… ובכל זאת היו גם היא גם מואיסי ארונוביטש נרעשים משמחה כשנגמרו החשבונות לסוף השנה ובשורה האחרונה יצא להם, כי הונם הוכפל…

הנקל הוא להגיד: יותר מששים אלף רובל רול נקי במשך חצי שנה או עוד פחות מזה!

עיני ציציליה סמוילובנה נסגרו למחצה, כאילו ירד עליהן פתאם אור גדול ובהיר יותר מדי. אותו הרגש המוזר והבלתי-ברור, שהתעורר בנפשה עוד קודם לכן, תקף אותה יותר ויותר… זה היה רגש ממוצע בין צער ועונג, יותר נכון – מעורב משני אלה ביחד… לה נדמה, כאילו זה שנים רבות, רבות מאד, חלפו מאז, ואותה שעה הצטייר הכל בדמיונה בבהירות מיוחדה, כאילו רק אתמול אירע כל זה… מה עלץ לבה כאשר קנו את הבית הזה: כמה רגשות-חדוה הרעישו את נפשה באותם הימים, שבהם עברו לגור במעון מדות ומפואר כזה, בתוך מערכה יקרה ומגוהצה כל כך: והערב ההוא… זה היה הראשון, וכאלו ערכו אותו רק על פי המקרה. קנית הבית הלוף המעון, רכישת המערכה החדשה של כלי-בית, שיבת מואיסי ארונוביטש שהלך למסעיו במשך חדשים אחדים, הביתה, – כל אלה, שנזדמנו יחד בעת ובעונה אחת, עוררום לקרוא אל ביתם את הידידים המקורבים ביותר. במחשבה תחילה צריכה היתה להערך רק סעודת ערב פשוטה לחבורת – ידידים קטנה; אך בפועל נערך משתה גדול, הוחגה חגיגה מפוארה ונאספה חברה רבה ועליזה.

ומאז נהיה זה כעין מנהג בביתם לערוך משתה-ערב מדי שנה בשנה: אולם אחרי המשתה הראשון לא היתה אפילו פעם אחת השמחה שלמה כמו שהיתה אז, בפעם הראשונה, על המשתה הראשון, שנעשה בהסח

והשנה הזאת…

דעתה של צציליה סמוילובנה לא היתה נוחה ביותר מן הזכרון הזה, אך להסתלק ממנו לא יכלה עוד. למרות רצונה עלו על זכרונה המסיבות של הימים האחרונים. למרות כל זהירותם היתרה, למרות הסתלקותם מעסקים ספקיים ובלתי-בטוחים, – לא נמלטו מהפסד, מלוים שאינם משלמים, מסחורות יורדות במחירן… גם מהכנסותיו הרגילות של ביתם נגרעה כדי שליש. מחיר המעונות ירד בכלל מפני צוק העיתים. מלבד זאת נשארו הרבה דירות פנויות לגמרי במשך שבועות וחדשים רצופים, ורבים מן השכהים לא סלקו את המגיע מהם בשלמות…

לזכר הפרט האחרון זעה והתנודדה בבלי דעת על מושבה ופניה התעותו מרוגז. השכנים האלה, שאינם זהירים לשלם שכר דירה במועדו, ממררים את חייה יותר מכל. הם גורמים לה פעם בפעם סכסוכים בלתי-נעימים ונוטלים הרבה מבריאותה, כי הם מרתיחים את דמה ומרגיזים את רוחה…

– ואם אין להם במה לשלם, כלום היא אשמה בזאת?! כלום יכולה היא לדאוג לכל הקבצנים שבעולם ולהמציא להם דירות הגם!?…

– גם היא מונעת מעצמה פעם בפעם הרבה דברים, שהם לה צרכים הכרחיים. כל אחד מחויב לדעת ולהביא בחשבון את מדת יכלתו!…

והחלטה זו, על פי צרוף-רעיונות מיוחד, כוננה את מחשבותיה של צציליה סמוילובנה עוד הפעם אל הענין הקודם. היא זכרה את חלוק-הדעות, שהיה בנידון זה בינה ובין מואיסי ארונוביטש. דעתו היתה לבטל הפעם את מנהגם לגמרי, שלא לעשות משתה-ערב כלל. אך לזאת לא הסכימה היא בשום אופן. דעתה הכריעה אמנם, אולם להכין הכל הכל רחבה כמו שנהגה בשנים הקודמות – כזאת לא יכלה עוד להרשות לעצמה. מן ההכרח היה לותר על כמה דברים,. להסתפק במועט, במינים יותר זולים; ובאותה שעה הן לא נכחד ממנה, שהאורחים, וביחוד האורחות, ירגישו היטב בצמצום זה. ובמידה שירשה הנמוס ישתדלו בודאי להטעים לפניה בשיחתם מה שהם מכירים…

בזכרונה התחילו חולפים כל אותם הרמזים הדקים, כל אותן ההערות הקלות, שהשמיעה פעם האחת ופעם השניה מן הקרואות כאלו לאחר יד, כאלו בלי שום פניה, בשעה שבאמת היו כל אלו עקיצות מסותרות בכוונת זדון כדי להרעים ולהכאיב, לחטט בפצעי הלב הדואב… תחת עונג ושעשועים סבלה רק ממרורים וכעס… כל משושה הרעל… ולא אחת ושתיים במשך הערב,ברגעי התמרמרות מיוחדה, נתנה בלבה צדק למואיסי ארונוביטש, ומאד מאד התחרטה על שלא שמעה לעצתו הכוחה…

– לא עת היא להכין ערבי משתה, לא עת – בשנים רעות כאלה!… ומחשבות ציציליה סמוילובנה כאל קופאות בנקודה זו. היא נשארה עוד זמן רב על מקומה בלי תנועה, ובמוחה סובבות בלי הפסק שתי המילים:

שנים רעות… שנים רעות…

 

II    🔗

באחד מן הרחובות הצרים והמעופשים ביותר עבר איש צעיר, שבגדיו לא העידו כלל וכלל על עושר מיוחד, אבל נקל היה להכיר בהם חפץ חסר-אונים להתהדר, לחקות ככל האפשר את מודת היום. תחת אציל-ידו נשא תיק של סופרים בכריכת בד אנגלי שחור, וכפי הנראה גרם תיק זה תענוג מיוחד להצעיר הזה וספק את אהבת-עצמו. הוא כונן את צעדיו אל אחד הבתים, שאמנם התנשא בגבה ארבע מכפלותיו, אך היה קודר כולו במראה כתליו, שלא נטוחו זה כבר, במראה לבניו החשופות, אשר שחרו מרוב ימים.

כשעבר הצעיר את המבוא המקורה והארוך, נכנס לתוך חצר לא רחבה, המוקפה מסביב בנינים שונים, ויט לעבר בנין בעל שתי מכפלות, שהיה נכר על פי כמה סמנים, כי נבנה מתחילה לשם דיר של עצים.

ורק אחר כך הוכשר למעונות של בני-אדם…

בחוץ היו עוד דמדומי אור של בין-הערבים אך בתוך המעון, אשה.

שמה נכנס האיש הצעיר, היה כבר חושך ולולא היה רגיל כל כך במקום הזה כי עתה היה נתקל בודאי על חמש או שש המדרגות מן המפתן עד קרקע-החדר. אף על פי כן לא נמלט מלנגוע בדרך-הלוכו באיזה חפץ, שנעתק ממקומו ברעש; ובאותו רגע נאצל מן הקיר בקרבת החלון מין צל לא ברור ונשמעה באחת הפינות שריקת ספת-עץ רעוצה, הנדה תחת כובד-משאה, ומאותה הפנה עלה קול אשה זקנה גונחת ומשתעלת בשעה שהיא זעה, כנראה, ממקומה ומתעוררת לקום… בינתיים חלף הצל, שנאצל מן הקיר, ועבר לרוחב החדר, ובמקום שעמד נשמע כעבור רגע קול שחיקה דקה ונגלתה להבת כחולה-אדמדמת של גפרור מודלק…

עששית של נפט לא-גדולה, שהמכסה אשר עליה היה שבור ומטולא בפסת-ניר, האירה את החדר. אך האור הזה לא היה בהיר כל צרכו, ורבו של חלל החדר נשאר בחצי-אופל, בו הסתמנו באופן בלתי ברור כלל החפצים השונים שבחדר: מכונת תפירה מכוסה במפת שלחן או בסדין; ארון בגדים רעוץ מאד ונטוי הרבה הצדה, מטת-ברזל מוצעה וספת עץ מרופדה שק של תבן, שעליה ישבה אשה זקנה, עטופה עד החצי במין מטפחת עבה, או שמיכה בלה ופרומה מאד.