חֲצוֹת וָרוּחַ.

הַכּוֹכָבִים יָרְדוּ לְמַרְתְּפֵי הַלֵּיל.

הַחֶדֶר הַגּוֹאֶה בְּתוֹךְ הָאֹפֶל הַפָּרוּעַ

פּוֹרֵץ אֶת קִירוֹתָיו עַד קְצֵה תֵבֵל.

הָאֲדָמָה כָּלָה בְלַהַט.

רוֹתְחִים נִבְלֵי שָמַיִם בְּחָרוֹן אִלֵּם.

הַדָּם נוֹגֵן בְּכָל תָּאֵי הַגּוּף בְּרַהַט.

נוֹשֵׁל הָרֹאשׁ כָּמֵהַּ וְחוֹלֵם.

נַפַּח הַלֵּיל מַלְחִים בִּשְׁחוֹר לַהֶבֶת,

מַתִּיךְ בְּשָׂרִים עַד הֱיוֹתָם אֶחָד;

גְּוִיָּה בְּתוֹךְ גְוִיָּה נִצְרֶבֶת,

מִתְמוֹסְסָה בְּכִלְיוֹנָהּ הַחַד.

אַךְ יֵשׁ גַּם נִשְׁכְּחֵי אֱ־לֹהַ,

אוֹתָם הַלֵּיל הַזֶּה לֹא עוֹד יִפְקֹד,

כִּי מַעְיָנָם נִסְתַּם, נִסְכַּר מִקְּלֹחַ,

הָעֵרָגוֹן חָדַל מִיקֹד.

אָז הוּא וְהִיא יַקְשִׁיבוּ לַחֲצוֹת וָרוּחַ,

לְגַעַשׁ לֵיל וּלְזַעַף עֲנָנִים –

וּמִשְׁכָּבָם הַצַר עוֹגֵם שָׁסוּעַ

וְכָל בָּשָׂר פּוֹנֶה לִקְצוֹת תֵּבֵל שׁוֹנִים.