פָּרְחָה מִכָּאן הָאַהֲבָה וְגַם אַתְּ, הַשִּׁירָה, מִתְעוֹׂפֶפֶת

לְעֵבֶר הָעֶרֶב מִשָּׁם;

הַסֵּפֶר מוּנָח כְּנֶחְתָּם;

תְּפֵלָה וּמְפַהֶקֶת לָהּ סְתָם

מִתּוֹךְ שִׁמָּמוֹן מְמֻשָּׁךְ וְנָבוּב שְׁעַת הָאֶפֶס.

דוֹעֵךְ הַלֵּבָב, לֹא יִרְעַד לְזִכְרוֹן חִבּוּקִים וְלֵיל חֵשֶׁק

וּפָגָה עָצְמַת כִּלְיוֹנוֹת;

הַנֶּפֶשׁ לֹא בָא לְעַנּוֹת

בַּחֹשֶׁךְ גֵרוּי עֲווֹנוֹת

וְאֵין הַכְּמִיהָה מְפַתָּה וְאֵין עֲדָנִים מְנַחֶשֶׁת.

אִלְמוֹת הַשְׂפָתַיִם מִשִּׁיר, נֶאֶטְמוּ הָאָזְנַיִם מִשְּׁמֹעַ

הֶמְיַת הַגַּלִים הָעַזִּים

בַּיָּם שֶׁל נִצְחֵי הָרָזִים

וּסְאוֹן הָעוֹלָם בַּחֲרוּזִים,

בְּגִיל מִשְׁתַּכְשֵׁךְ וּבְעַצְבוּת מִתְפַּתֵּל וּבְעָמָל וּבְמַרְגֹּעַ.

הִדְלִיק מִי הַנֵּר – וּבֵין כֹּה שַׁלְהַבְתּוֹ הַדַּקָה מְיֻתֶּרֶת:

מַה טַעַם כָּעֵת לְאוֹרָה?

הָעַיִן צוֹפָה בְּלִי מוֹרָא

לִתְהוֹם הַבְּלִימָה הַשְּׁחוֹרָה,

לְפֶתַח הַלַּיִל רוֹבְצָה, עַל בֵּצֵי מְזִמּוֹתֶיהָ דּוֹגֶרֶת.

כָּבֵד שִׁבְעָתַיִם הַגּוּף תַּחַת נֵטֶל קִיּוּם לְלֹא חֵפֶץ,

נִתֶּכֶת עוֹפֶרֶת לַדָּם,

בַּשֶּׁקֶט הַמֹּחַ נָדַם…

לְעֵבֶר הָעֶרֶב מִשָּׁם

פָּרְחָה מִכָּאן הָאַהֲבָה וְגַם אַתְּ, הַשִּׁירָה, מִתְעוֹפֶפֶת.