הַיּוֹמְיוֹם זוֹלֵל אֶת הַזְּמַן

שֶׁהוּא שֻׁתָּפוֹ

וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּא אֶל קִרְבּוֹ.

לַיְלָה לַיְלָה אֲנִי אוֹמֵר אֶל תּוֹךְ הֶחָלָל:

עִם בֹּקֶר זֶה יָבוֹא.

וְאָז הַזְּלִילָה כְּבַתְּמוֹלִים –

פַּעַם סָבַרְתִּי שֶׁכָּל זְמַן הוּא פִּסָּה שֶׁל נֶצַח,

סְבָרָה הַתְּלוּיָה גַּם הִיא

בַּיּוֹמְיוֹם הַפּוֹעֵל בְּרֶצַח

כָּל הַנְּבָטִים הָעוֹלִים.

אַךְ אֵין כָּאוֹצָר הַגָּנוּז

וּפִתְאֹם לֹא־צָפוּי הוּא נֶחְשַׂף

לַזְּמַן שֶׁבְּסִדְקֵי הַזְּמַן,

אֵין מִדָּה לוֹ בְּמִדּוֹת הָעַכְשָׁו

וּצְבָעָיו וּצְלִילָיו אֲחֵרִים.

אוּלַי רֶמֶז לַנֶּצַח

שֶׁל שַׁ"י עוֹלָמּוֹת עֲלוּמִים.

זַלְזַל מֻצְנָע מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

בְּחֶלְקַת הַיָּמִים שֶׁבְּתֹם הַיָּמִים,

אֵין שֵׁם לָהּ, אֵין שָׁם לָהּ.