אין אדם מת פעמיים

(חנוך ברטוב: באמצע הרומן)

מַכְבֵּשׁ מִכָּל צַד גּוּשֵׁי הֶעָפָר הַתָּחוּחַ

יְשׁוּפֵנִי הַחֹשֶׁךְ.

שִׁבְרֵי הַחֶרֶס מַחֲזִיקִים מַעֲמָד עַל אֲרֻבּוֹת הָעֵינַיִם

וּמַה בֶּצַע?

נִפְלָשׁ אֵיזֶה סֶדֶק אֶל קִיּוּם שֶׁאֶתְמוֹל קָרְאוּ לוֹ נֶצַח.

אוּלַי יִמָּשֵׁךְ כְּמַשַּׁב הָרוּחַ

בְּמֵמַד אַחֵר לֹא נִתְפָּס עֲדַיִן.

לְהִתְמָרֵד? לִזְעֹם?

כָּל זֶה מֵעוֹלָם שֶׁאֵינֶנּוּ קַיָּם עוֹד.

וּמָה עַתָּה וּמָה אַחַר־כָּךְ?

הַוַּדַּאי הוּא: לִדֹּם.

לְהִצְטַמֵּק כְּמִרְבָּץ בְּדָלֶ"ת אַמּוֹת

מִתַּחַת לַגּוֹלֵל.

אוּלַי זִכְרוֹנְךָ לֹא נִשְׁכַּח

וְיָבוֹא מִישֶׁהוּ לִפְקֹד –

עַד שֶׁיֶּחְדַּל.

לָמוּת מִזֶּה?