אַתְ הַיִּלּוֹדָה שֶׁעֲיַדִן

שֵׁם לָךְ אַיִן,

כְּבָר מֻפְנֵית אֵלַי בִּכְחוֹל עֵיַניִךְ –

לְצַעֲרִי אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִקְרֹא בּוֹ

אֶת מְגִלַּת הַבְּטֶרֶם שֶׁבִּשְׁלַב הָעֻבָּרוּת

אַךְ מְדַפְדְּפִים לְפָנַי בִּמְטֻשְׁטָשׁ וּבְקֶצֶב חָפוּז

קוֹלָאזִ’ים מִן הֶעָתִיד לָבוֹא

מִן הַסְּתָם בְּגִילַיִךְ: בַּת־הֵא וּבַת־חֵת,

בַּת־יוֹד־בֵּית, בַּת־יוֹד־זַיִן –

וְאָז מִתְבַּהֶרֶת לִי תְמוּנָה:

בְּפִנָה עַרְבִית אַתְּ קוֹרֵאת

שִׁירִים שֶׁלִי (“לֹא תָמוּת בַּת־הַשִּׁיר!”)

וּפִתְאֹם מַרְגִּישָׁה לְטִיפָה שֶׁל

רוּחַ עַל שַׂעֲרוֹתַיִךְ

וְלֹא תֵדְעִי כִּי מֵעוֹלַם הָאֱמֶת

רוּחִי הִיא שֶׁבָּאָה אֵלַיִךְ –

1985