סֶלִּים הַשּׁוֹמֵר מִיָּהוּד

בּוֹדֵד מִתְהַלֵּךְ בַּמִּשְׁמֶרֶת.

הַבַּיִת כָּמוֹהוּ גַלְמוּד,

רָחוֹק הוּא מִמְּתִים וּמִדֶרֶךְ,

עָזוּב מִבָּנָיו שֶׁבָּרְחוּ

מִמֵּי שִׁטָּפוֹן, מִקַּדַּחַת,

מִבֹּץ וְיַתּוּשׁ שֶׁקָּרְחוּ

הַכְּפָר וַיְּמַלְאוּהוּ בְּפַחַד.

הוֹלֵךְ כֹּה סֶלִּים הַשּׁוֹמֵר,

דּוֹרֵךְ עַל חוֹלוֹת וְעַל שֶׁלֶף;

עוֹגֶמֶת כָּמוֹהוּ הַבְּאֵר

עַל רֶגֶל אָדָם וְעַל טֶלֶף.

אַךְ סוֹד הִיא אוֹצֶרֶת קִרְבָּהּ,

בְּחֵיק עֵינוֹתֶיהָ נוֹצֶרֶת.

סֶלִּים מַאֲזִין לְזִרְמָהּ,

שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ מִדֵּי עֶרֶב.

הִנֵּה הַלְּבָנָה־כַּחֶרְמֵשׁ

רָצֶּיהָ הַמַּיְמָה הִזְלִיפָה,

וְקוֹל כַּכִּנוֹר מְלָחֵשׁ:

"הַקְשִׁיבָה… אֲנִי כָּאן, זָרִיפָה.

אָבִי, הוּא הַשֵּׁיךְ מֵעַזָּה,

אָסַר אַהֲבָה בִּי בּוֹעֶרֶת;

אַךְ הִיא, הִיא מִמָּוֶת עַזָּה

וּסְיָג וְאִסּוּר לֹא מַכֶּרֶת.

אַכְזָר הוּא אָבִי – וְרָדַף,

יָדַי הַחוֹבְקוֹת הוּא קִטֵּעַ,

רֹאשִׁי הַלּוֹהֵט הוּא עָרַף

אֶל עֹמֶק הַבְּאֵר הַמְבַעְבֵּעַ.

אַךְ עוֹד קְרָבַי בִּי צְרוּבִים,

הוֹמֶה בִּי הַלֵּב כְּמִקֶּדֶם,

כָּמֵהַּ לְבוֹא אֲהוּבִי.

לְרֵיחַ שְׂפָתוֹ הַיּוֹקֶדֶת – – –"

מַקְשִׁיב כֹּה סֶלִּים הַשּׁוֹמֵר,

עוֹגֵם כְּמוֹתוֹ הוּא הַבַּיִת,

עוֹגֶמֶת כָּמוֹהוּ הַבְּאֵר,

עוֹגֵם כְּמוֹתָם גַּם הַלַּיִל…