תְּכֵלֶת אֲפִילָה נִגֶּרֶת מִמְּרוֹמֵי שָׁמַיִם

וְאוֹר זָהָב זוֹלֵף טִפָּה אַחַר

טִפָּה

עַל שְׁחוֹר שֶׁל רְגָבִים שֶׁלֹּא דָשְׁאוּ עֲדַיִן;

חַמִים הַחֹמֶר הָרוֹפֵס שֶׁל הַקְּלִפָּה.

וַעֲרוּצִים עִם מֵי אֲגַם, נָהָר כְּבַד זֶרֶם

וּמֵי תְהוֹם בְּמִזְרָקוֹת אֶל עָל,

וַהֲרָרִים קְמוּטֵי גַבּוֹת וַחֲטוֹטֶרֶת,

שֶנִרְכְּסוּ בְּשַׁלְשְׁלוֹת צוּקֵי קָלָל,

וּשְׁנֵי גוּשֵׁי עֲנָק גָּלְשׁוּ מֵהַר הַנֶּצַח:

שְׁתֵּי יִמְמוֹת רֵאשִׁית עִם בֹּקֶרֹֹ קַר־רָטֹב.

חָפְזוּ־נִקְווּ הַמַּיִם בִּלְחִישַׁת הַקֶּצֶף

וְקוֹל הָאֱלֹהִים חִיֵּךְ לַיַּבָּשָׁה: “כִּי טוֹב”.

וַעֲרָבָה

וַעֲרָבָה וַעֲרָבָה עֲדֵי אַפְסָיִם,

עֲדֵי יַמִּים, שֶׁמֵּעֶבְרָם שׁוּב עֲרָבָה.

בִּשְׁחוֹר שֶׁל רְגָבִים שֶׁלֹּא דָשְׁאוּ עֲדַיִן

תֵּבֵל נִבֶּטֶת אֶל יוֹצְרָהּ בְּתַאֲוָה.