וְקַיִּן עוֹד טוֹעֵן:

וּמִי לִמְדַּנִי לְהָמִית?

וּמִי הֶרְאָה לִי דֶּרֶךְ אֶל הַמָּוֶת?

הֵן הוּא,

הַנֶּעֱלָם בְּקוֹל נוֹתֵן,

רוֹדֵף אַחֲרַי תָּמִיד,

בֵּינִי וּבֵין אַחִי עוֹמֵד בַּתָּוֶךְ,

מֵעִיר אוֹתִי מִתַּרְדֵּמָה,

לוֹחֵשׁ לְתוֹךְ פַּרְעוֹת רֹאשִׁי

בְּלַחַשׁ פֶּתֶן,

גּוֹזֵר עָלַי גְזֵרַת אֵימָה,

פּוֹקֵחַ אֶת עֵינַי אֶל חֹשֶׁךְ פֶּתַח,

סוֹתֵם חִידַת חָיֵינוּ בְּפָנַי,

רוֹמֵז אֶת סוֹד הָרֶצַח,

הַדֶּרֶךְ אֵל הַמָּוֶת מְפַעְנֵחַ.

אֶל הַשָּׂדוֹת אֲנִי בּוֹרֵחַ,

אֶל שִׁבֳּלֵי חִטִּים זְקוּפוֹת –

וְהוּא מַקְשֶׁה גִּידַי,

וְהוּא מַדְרִיס אֶת צִפָּרְנֵי יָדַי,

וְהוּא כּוֹפֶה עֵינַי אֶל אֶבֶן מְחֻדֶּדֶת,

וְהוּא מֵרִיץ דָּמִים עַד הִבָּקֵעַ: –

הִנֵּה הָעֵדֶר!

הִנֵּה הָאָח!

רְצַח!