המשורר זלמן שניאור (1959־1887) ביטא בשם רבים את הרגשת החרדה של משורר צעיר בתחילת המאה העשרים כאשר התריע בשיר נודע שלו משנת תרע"ג (1913), שהאנושות עלולה לסגת אל “ימי הביניים” שלה, הרחק מהתקוות אשר להגשמתן קיוו באירופה בימי המעבר מהמאה התשעה־עשר למאה העשרים.

בזכות הפאתוס הנבואי שבו נכתב השיר נחשב שניאור לנציג הבולט של השירה הצעירה, אך האמת היא שגם משוררים צעירים אחרים כבר פירסמו אז, בראשית המאה העשרים, שירים שחרגו מן “הנוסח” הלאומי, שירים שאלמלא נכתבו בשפה העברית, אי־אפשר היה לשער מתוכנם שמשוררים ממוצא יהודי כתבו אותם.

בשירים אלה לא היה שום סממן לאומי, בין יהודי ובין ציוני, והאני־הלירי לא התבטא בהם כבעל זהות לאומית מוגדרת, אלא כבן התקופה המתאר את מצבה של האנושות כולה. ואכן, החרדות שביטא המשורר העברי היו אוניברסליות: חוסר הביטחון, אי־הוודאות והאימה ביחס להווה,

והחששות, הספקות והייאוש ביחס לעתיד.

כך, בהשפעת המאורעות באירופה הסוערת והמסוכסכת בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים צמח בצד המוקד הקודם, היה בשליטה מלאה של “הנוסח” הלאומי, מוקד חדש בשירה העברית, שביטא את השאיפה להוציא את השירה העברית מהמרחב היהודי המצומצם למרחב האוניברסאלי החובק עולם.

אמנם בהגשמת השאיפה הזו התחילו משוררי התחייה בעשורים האחרונים של המאה התשע־עשרה, ובראשם יל"ג וביאליק המסמלים את ההתחלה ואת הסיום של השלב המוקדם ביצירת השינוי הזה בשירה העברית, אך את עיקר המלאכה ביצעו המשוררים הצעירים מהם במהלך המאה העשרים.