הַפְּגִישָׁה לְמַעַן הִפָּרֵד,

לְמַעַן הִפָּרִד אוּלַי לָנֶצַח.

דּוֹמֶה הַלֵּב אֵינוֹ חָרֵד –

כִּי יִגָּלֵד גַּם זֶה הַפֶּצַע.

חָלָק כִּמְעַט יִהְיֶה הָעוֹר,

בְּתוֹךְ פְּלוּמָה תִישַׁן צַלֶּקֶת,

יָמִים יִתְגַּלְגְּלוּ בְּלִי לָאֹר.

יָמִים יִדַּלְדְּלוּ בְּלִי לִזְכֹּר,

יָמִים עוֹטֵי אֲבַק הַשֶּׁקֶט.

וּפֶתַע עֲקִיצָה.

מֻרְסַת יָמִים שֶׁלֹא רֻכְּכָה,

עֵינַיִם תִּקָּרַעְנָה בִּיְקִיצָה:

תֵּבֵל נֵּבֶּטֶת כָּכָה

וְאֵישֶׁהוּ גַּם מַשֶּׁהוּ אָבַד

בְּטֶרֶם נַעֲשָׂה לְיֵשׁ רוֹתֵחַ

(אָרוּר זֶה הֶחָרוּז “לָעַד”!)

הַפְּנִים סָגוּר.

לֹא יִפָּתֵחַ.