אֶת עָצְבְּךָ, אָדָם, אֱהֹב:

זֶה לֵיל רוֹגֵעַ רַךְ בַּחֲשֵׁכָה,

אֶל תּוֹכוֹ מְכֻנָּס עַל שְׂפַת בְּרֵכָה,

שֶׁנִּרְדְּמָה בְּצֵל הַצַּפְצָפוֹת,

הָעֲלָמוֹת הָעֲגוּמוֹת-רָפוֹת — —

לֹא נִיד עוֹף, רוּחַ לֹא יָפוּחַ,

וְרַק שׂוֹכַת הַצַּפְצָפָה תָּשׁוּחַ,

וּכְנֹגַהּ שֶׁל דִּמְעָה לְקוּיָה

אוֹרַת-הַקִּפָּאוֹן שָׁם חֲבוּיָה.

אֶת עָצְבְּךָ, אָדָם, אֱהֹב! —

לְפֶתַע מִבֵּינוֹת עָבִים

יָאִירוּ וְיָרֹנּוּ כּוֹכָבִים,

וְנִבְקְָעה בֵּיצַת יְגוֹנְךָ —

וְנִתַּר אֶפְרוֹחַ שְׂשׂוֹנְךָ,

יִפְרֹשׂ בְּצַהַל אֶבְרָתוֹ,

בִּרְכַּת הַשַּׁחַר עַל שְׂפָתוֹ,

וְלֶעָבִים תִּפְרַחְנָה צִפֳּרִים,

שְׂעִפֶּיךָ עֲכוּרִים-זָרִים…

אֶת עָצְבְּךָ, אָדָם, אֱהֹב!

תרע"ט