הַלֵּיל נִשְׁקָף עִם כּוֹכָבָיו

אֶל הַדְּמָמָה מִתְּהוֹם שָׁמַיִם

בַּד לֹא יִרְחַשׁ, רַק מֵרָחוֹק

תִּקַּח אָזְנֵנוּ יֶלֶל מָיִם.

אַף לִבּוֹתֵינוּ יֶהֱמוּ —

אֶשְׁמַע, יוֹנָה, נְהִי לִבֵּךְ,

וְקוֹל כָּאוֹב קִרְבִּי עוֹנֶה,

כִּגְזַר שָׁמַיִם “אֱהָבֵךְ”.

אַךְ מַה תִּבְכִּי? הֲמֵאָשְׁרֵךְ?

אוֹ דַאֲגַת-סוֹד מְצִיקָה?

אָכֵן, עַל רֹאשׁ שְׁנֵי נֶאֱהָבִים

כְּנַף מַזָּל רַע מַשִּׁיקָה.

כִּשְׁנֵי פְּרָחִים בְּקָנֶה אֶחָד

לָאַהֲבָה דָבַקְנוּ יָחַד, —

וּלְהַפְרִידֵנוּ מִי יֹאמַר,

וּמַה יַּטִּיל עָלֵינוּ פָּחַד?

כִּשְׁנֵי יְלָדִים יֵשְׁבוּ צְפוּפִים

בְּאֹפֶל מְנַבֵּא-רָעוֹת —

עֵינֵינוּ נַעֲצֹם, פֶּן עוֹד

נִרְאֶה בַּלֵּב אוֹת לַבָּאוֹת.

הָאַהֲבָה מַחְתַּת רְצָפוֹת,

לִבְנֵי-אָדָם הִיא מַגִּישָׁה, —

נָגַעְנוּ בָּהּ — וְעַתָּה נִשָּׂא

בְּלִבֵּנוּ אֶת מִכְוַת אִשָּׁהּ.

וְאִם נִפָּרֵד, אָז תְּלַהֵט

בְּתוֹךְ הַנֶּפֶשׁ אֵשׁ-צָרֶבֶת…

אוֹי מַה תִּבְכִּי? בָּזֶה כְּאֵב-

אָשְׁרֵנוּ, נֹעַם הָעַצֶּבֶת.