נָא שִׂימִי בְּחֵיקִי רֹאשֵׁךְ,

וְאַל תַּדְלִיקִי נֵר;

הַחשֶׁךְ הַסְּעָרָה יָשֵׁךְ,

הַחשֶׁךְ לֵב יָאֵר.

נַפְשִׁי אָז אֶת נַפְשֵׁךְ רוֹאָה,

אֵלֶיהָ סָחָה דֹּם,

אוֹתָהּ מְלַטֶּפֶת בְּלִי יִרְאָה,

יִרְאַת שְׁאוֹן הַיּוֹם,

בִּשְׁאוֹן הַיּוֹם תִּתְרַחֲקִי,

הַאֶמְצָאֵכִי אָז?

לִבִּי בִּי יִשְׁתּוֹחֵחַ, כִּי

צִלֵּךְ מִמֶּנִּי נָס.

וּכְמוֹ תָּמִיד לִי תִּתְנַכְּרִי

בְּצַהֲלַת הַיּוֹם, —

אַךְ לָךְ יִשְׁאַג שָׁאֹג שְׁאֵרִי

בְּהָקִיץ וּבַחֲלוֹם.

מַה בִּקַּשְׁתִּיךְ בִּדְאָבָה,

בְּאָרָחוֹת נוֹדֵד!

גּוֹמֵא מִכּוֹס-הָאַהֲבָה —

הַאֵין תּוֹעֶה בּוֹדֵד?

וְכֹה גִשַּׁשְׁתִּי כָּעִוֵּר

בַּשֶׁמֶשׁ שֶׁל הַיּוֹם —

וּכְצֵל-עַרְבַּיִם נָד, חִוֵּר,

הִגַּעְתִּי עַד הֲלוֹם.

נָא שִׂימִי בְּחֵיקִי רֹאשֵׁךְ,

וְאַל תַּדְלִיקִי נֵר;

הַחשֶׁךְ הַסְּעָרָה יָשֵׁךְ,

הַחשֶׁךְ לֵב יָאֵר.

תרע“ט – תר”פ