וַיְהִי הַלֵּיל, בְּהִלּוֹ אוֹר כּוֹכָבִים,

וְאָנֹכִי נִצָּב עַל עוֹלָלִי,

— מָה רָן הַלֵּב בְּרֹן הָעוּגָבִים! —

וְעַל שְׂפָתַי תְּפִלָּה לְגוֹרָלִי,

וָאֶתְבּוֹנֵן בְּעוֹלָלִי, נִרְדַּם

בְּנוֹצוֹת-תְּנוּמָה, וְצִיצֵי-הַחֲלוֹמוֹת

עֲלֵי פִּתְחֵי פִּיו אָז נָתְנוּ נִרְדָּם, —

פִּתְאֹם נָסְעוּ לְפָנַי מוֹסְדֵי תְּהוֹמוֹת,

הַכּוֹכָבִים סָחְרוּ בְּחוּג-בְּלִימָה,

וְעָמַם אוֹרָם כַּחֲרוּזֵי-דִמְעָה

עַל לְחִי עוֹלָלִי…“יַלְדִּי” לִבִּי נָאַק,

“מָה הֵנָּה אֵי-רָצוֹן אַכְזָר הֱבִיאֲךָ?!”

נַפְשִׁי עָלָיו, עַל פִּי הַתְּהוֹם נָם, שָׁחֲחָה, —

וְהַלַּיְלָה — גוּשׁ אָטוּם — נוֹרָאוֹת שָׁתַק.

תרפ"ב