יָמִים רַבִּים סוֹבַבְתִּי, הָלֹךְ וָסֹב, הַשַּׁעַר

שֶׁבַּעֲדִי סָגַר גּוֹרָל אַכְזָר, —

וָאֱהִי, כְּסַהֲרוּרִי, מְהַלֵּךְ עַל חֹד הַצַּעַר,

וָאֱהִי לִבְנֵי אִמִּי מֻפְלָא וָזָר.

אֵיכָה בְּאָהֳלִי אֶשְׁלַו, אֶבְצַע הַלֶּחֶם,

וְנַפְשִׁי מִסְתַּחֲרֶרֶת עַל בְּלִימָה?

וְאִם כִּי לְסִבְלוֹת יוֹם-יוֹם נָטִיתִי אֶת הַשֶּׁכֶם,

נָקַב בְּמַעֲמַקַּי מַקְדֵּחַ-הַדִּמְעָה.

אָמְנָם יָדַעְתִּי: מֵאַחְרֵי הַשַּׁעַר

עֵינַיִם אֲמוּנוֹת בְּאַהֲבָה קוֹדְחוֹת,

מְצַפּוֹת גַם הֵן לַיּוֹם שֶׁיִּתְחוֹלֵל הַסַּעַר —

וְנָפַל הַקִּיר לְנַפְשׁוֹתֵינוּ הַזּוֹרְחוֹת.

אַחַת לִקְרַאת רְעוּתָהּ הֵן מִתְנַגַּהַת,

וּמֵרָחוֹק תַּעֲרוֹג אִתָּהּ לְהִשְׁתַּלֵּב,

וּבְשֹׁבֶל הַיָּמִים הֵן כָּל אַחַת נוֹגַעַת,

לִמְצֹא צֵל אֲחוֹתָהּ בִּדְמִי לֵילָהּ כּוֹאֵב…

בְּמַעְגְּלֵי נֵכָר כֹּה כָל חַיַּי הִלַּכְתִּי,

וּלְאֵלֶם שָׁאֲגָתִי אֱלֹהַּ לֹא הֶאֱזִין.

כְּנֶטַע רַךְ לָאָרֶץ בְּרוּחַ-מְרִי שָׁחַחְתִּי,

עֵינַי נְשׂוּאוֹת לַשַּׁעַר וְעוֹד לַנֵּס אַמְתִּין.

תרצ"ו