עֵינַי קְרוּעוֹת עֲדֵי טֵרוּף-חוּשִׁים,

כַּתְּהוֹם, בָּהּ יִשְׁתּוֹלֵל הָרוּחַ;

וְעִם סִבְלִי אָבוֹא בֵּין אֲנָשִׁים,

תּוֹהֶה אֵלֵךְ עַל כָּל צֵל-אוֹר זָרוּעַ.

הַאִם בִּשְׁעַת רָצוֹן יוֹצֵר-אָדָם

נָבַל נַפְשִׁי בְּלַהֲבוֹת הַחֹמֶר?

וְאוּלַי אָנַף אֵל בִּי, בָּשָׂר-וָדָם,

וַיֵּט יָדוֹ עָלַי וַיֹּאמֶר:

"הַכְּלִי מָלֵא בּוּשָׁה — וּבְךָ תּוֹסֵס

הַיַּיִן, עוֹלָמוֹת מְתַעְתֵּעַ;

אוֹצַר-סוּפוֹת בַּיֵּצֶר הַמְהַסֵּס —

וְאֶל עַצְמְךָ אָבַד לְךָ מַפְתֵּחַ.

וְכִי תִּצְעַד לִקְרַאת נוֹפֵי-לַהֲדָ"ם

קַרְקַפְתְּךָ, בְּאוֹת-שַׁדַּי נִכְכֶּבֶת, —

אַךְ כַּלֵּיצָן שֶׁל הוֹד מַעֲלַת אָדָם,

תְּעַכֵּס בַּחֶלֶד בְּעַכְסֵי-מַחְשֶׁבֶת.

בִּדְמֵי לִבְּךָ אֶת “מְנֵא, תְּקֵל, פַּרְסִין”

תִּכְתֹּב, פַּיְטָן, עַל אֹפֶק הָרָקִיעַ,

אֲבָל כְּמוֹ נָחָשׁ זֶה גְזַר-הַדִּין

עָלֶיךָ מִמְּאוּרַת מָחָר יָגִיחַ.

ואִם תְּבֻתַּק מִכָּל דַּרְדַּר-אֵיבָה,

תַּשִּׁיל עִם הַשַּׁלֶּכֶת יַד-תּוֹחֶלֶת —

מִמַּעֲמַקִּים תִּזְעַק אֶל אַהֲבָה,

וּבְקִרְבְּךָ תִּבְכֶּה יַתְמוּת שֶׁל יֶלֶד"…

אָכֵן, אָנֹף אָנַף בִּי ה',

כִּי לַמָּה מִשְׁתַּגֵּעַ בִּי הָרוּחַ,

וְעַד טֵרוּף חוּשִׁים קְרוּעוֹת עֵינַי,

תּוֹהֶה אֵלֵךְ עַל כָּל צֵל-אוֹר זָרוּעַ?!

תרצ"ז