רבי שמעון בן יוחאי זִמֵן לְמָארֵי דמתניתא1 לסעֻדה גדולה שעשה להם, ומִלא כל ביתו כלים יקרים והושיב רַבנן בהאי גיסא2, והוא ישב בהאי גיסא והיה שמח מאֹד.
אמרו לו:
– על מה גדולה שמחתך ביום זה מבשאר הימים?
אמר להם:
– היום ירדה נשמה קדֹשה ועליונה על ארבע כנפות החיות לרני אלעזר בני ובהִלולא3 זו תהיה לי חדוה שלֵמה.
הושיב את רבי אלעזר אצלו ואמר:
– שב, בני, שב, כי היום קדֹש אתה וגֹרלך גֹרָל של קדֹשים.
אמר רבי שמעון דבר אחד ואש סבבה בבית. יצאו רבנן וראו עשן יוצא כל היום מן הבית.
בא ר' יוסי בן ר' שמעון בן לְקוניא ומצא רבנן עֹמדים בשוק ותמהים. אמר להם:
– מה זאת?
אמרו לו:
– ראה את העשן הזה היוצא מן האש העליונה. היום מכתירים את רבי אלעזר בכתר קדֹש וראינו ארבע כנפות הנשר, שירדו באש, שהקיפה אותו ואת ר' שמעון אביו.
ישב שם ר' יוסי, עד שהאש הלכה לה. אז נכנס אליהם ואמר לר' שמעון:
גדֹלה מן הכתר והאש שהסתירה אתכם תהיה נא החתֻנה השלֵמה!
אמר ר' שמעון:
– מה דעתך4?
אמר ר' יוסי:
– תהי נא בתי לאשה לבנך.
אמר:
– בודאי יהיה כך.
קראו לרבנן ור' יוסי נתן את בתו לר' אלעזר.
ישבו שם שלשה ימים ועסקו בתורה ולא היה דבר סתר במשניות, שלא לִמד אותם ר' שמעון.
(זהר חדש, מדרש הנעלם, י"ב)