ר' אלעזר היה הולך לבית חָמיו1 ואתו הלכו ר' חִיָא, ר' יוסי ור' חזקיה ובדרכם היו מדברים רזי תורה. בלכתם פגע בהם ר' יֵסִי ואתו היה יהודי אחד, אשר גִלה להם סודות רבים בתורה. שמע ר' אלעזר את דבריו ואמר לר' יֵסי:
– רואה אני, שנתחברת עם השכינה ואִתָּהּ באת אלינו.
אמר לו ר' יוסי:
– בודאי כן הוא הדבר. שלש פרסאות הלכתי עם אדם זה והוא אמר לו כמה דברים משֻׁבחים, ואני שׂכרתי אותו ליום זה, אך לא ידעתי, שאור תורתו גדול כל כך, כאשר ראיתי עתה.
אמר לו ר' אלעזר לאותו יהודי:
– מה שמך?
אמר לו:
– יועזר.
אמר לו:
– יועזר ואלעזר יֵשבו יחדו.
ישבו אצל סלע אחד שבאותו השדה והיהודי הוסיף וגלה סודות התורה ודבריו הוטבו מאד בעיני ר' אלעזר ושאל אותו:
– מה מעשיך?
אמר לו:
– מלמד דרדקי2 הייתי בעירי. עתה בא ר' יוסי מכפר חנן אל העיר ובני עירי לקחו ממני את בניהם ומסרו אותם לו. והיו כל בני העיר נותנים לו את שכרי, כאשר היו נותנים בשעה שהילדים היו אצלי. ונמלכתי בלבי, שלא נאה לי להנות מהם חנם והשכרתי עצמי לחכם זה (ר' יֵסי).
אמר ר' אלעזר:
– ברכותיו של אבי דרושים לזה.
קמו והלכו אל ר' שמעון ואותו יהודי היה יושב ועוסק בתורה לפני ר' שמעון. ביום אחד עסק לפניו בהלכות נטילת ידים3. אמר: כל מי שאינו נוטל ידיו כראוי, אף על גב שנענש למעלה, נענש למטה. ומה ענשו? – הוא גורם לעצמו עניות. ומי שנוטל ידיו כראוי, זוכה שברכות שורות על ידיו ומתברך בעשר.
פעם אחת קם ר' שמעון בבקר וראה אותו נוטל ידיו כראוי במים רבים. אמר ר' שמעון:
– מַלֵא ידיו מברכותיך!
וכך הוה. מאותו היום ואילך נתעשר. מצא אוצר של כסף וזהב והיה עוסק בתורה ונותן בכל יום ויום מזונות לעניים, שמח אִתם ומאיר להם פנים.
(לך לך, פו, פה).