ר' שמעון היה מהלך בדרך ועמו היו ר' אלעזר ור' אבא ור' חִיָא ור' יוסי ור' יהודה. הגיעו לנחל מים אחד ור' יוסי נפל במלבושיו אל תוך המים. אמר:
– שָׂפה חלקלקה של נחל מים, הלואי שלא היית כאן!
אמר לו ר' שמעון:
– אסור לך לדבר דברים כאלה. שַׁמָשׁו של העולם הוא ואסור לנהג קלון בשַׁמָשו של הקדוש ברוך הוא, וכל שכן באותם השמשים, שהם עבדים נאמנים. פתח ואמר: “וירא אלהים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד1” – בדין שהממונים עושים נמצא העליון עליהם. “וירא אלהים את כל אשר עשה” – סתם, אפילו עקרבים ויתושים2, ואפילו אותם הנראים כמחבלי העולם, בכֻלם כתיב “והנה טוב מאד”, כֻלם הם שַׁמשי העולם, מנהיגי העולם ובני אדם אנם יודעים זאת.
עודם מהלכים ראו נחש אחד זוחל לפניהם. אמר ר' שמעון:
– ודאי הולך זה, בכדי שיֵעָשה לנו נס.
רץ אותו נחש לפניהם ופגע באפעה3 אחד בפרשת הדרכים. הכו זה את זה ומתו שניהם.
כשהגיעו ר' שמעון ובנו ותלמידיו אל אותו המקום, ראו שניהם מוטלים מתים. אמר ר' שמעון:
– בריך רחמנא4 דרחיש לן ניסא5, שהרי כל המסתכל באפעה בעודנו חי, או כל מי שהאפעה מסתכל בו, ודאי אינו נִצל, כל שכן אם יִקָרב אליו.
(אמור, קו, קז).