פעם אחת היה ר' יהודה יושב ליד פתח טבריה וראה שני גמלים טעונים סדינים1. נפל משא הסדינים מעל הגמלים ובאו צפרים וירדו על המשא, ועד שלא הגיעו אליו נבקעו. אחר כך באו כמה צפרים והלכו על הצפרים שנבקעו ונחו על סלעים ולא נבקעו. והיו בני אדם צועקים אליהן שתלכנה משם, לבל תבקענה כצפרים הראשונות, והן לא הלכו משם. שמעו קול אחד קורא:
– עטרת העטרות באפלה שרויה, בלא בעליה2 !
עוד ר' יהודה יושב ואדם אחד עובר ומסתכל בו ואומר:
– לא קִיֵם זה מה שכתוב “וירד העיט על הפגרים וַיַשֵׁב אותם אברם3 4”.
אמר ר' יהודה:
– הרי עשיתי כך5 והצפרים לא הלכו.
החזיר האיש את ראשו לאחוריו ואמר:
– עוד לא מרט זה שערות ראש אדֹנו ועוד לא פִרכֵס6 את הגבירה.
רץ ר' יהודה אחרי האיש שלשה מילים ובקש ממנו להגיד לו פשר הדברים שאמר, ולא הגיד לו האיש.
חלשה דעתיה7 דר' יהודה. פעם אחת נרדם תחת אילן וראה בחלומו ארבע כנפים פרושׂות ועלה ר' שמעון עליהן וספר תורה עמו ולא הניח כל ספרי רזים עליונים ואגדות, שלא העלה אותם אִתו ולא העלה אותם לרקיע, וראה שר' שמעון נעלם מן העין ואינו מתגלה.
כשנתעורר משנתו אמר:
– ודאי משנפטר ר' שמעון נסתלקה החכמה מן הארץ. וי לדור, שאבדה ממנו אותה אבן טובה שהיתה מאירה לו והעליונים והתחתונים היו נשענים עליה.
בא אל ר' אבא וספר לו מה שראה בחלומו.
הרים ר' אבא את ידיו ממעל לראשו ובכה ואמר:
– ר' שמעון, הריחים שבהם טחנו מן טוב8 בכל יום ולקטו אותו, כמה דכתיב: “הממעיט אסף עשרה חמרים9”, ועכשו הריחים והמן נסתלקו ולא נשאר מן המן בעולם, מלבד כמה שכתוב: “קח צנצנת אחת ותן שם מלֹא העֹמר מן, והנח אֹתו לפני ה' למשמרת10” – “בגלוי” לא נאמר, אלא “למשמרת” – לשמירה. השתא מי יוכל לגלות רזים ומי יודיע אותם?
לָחַש11 לו ר' יהודה מה שראה ליד פתח טבריה. אמר לו ר' אבא:
– ודאי האדם ההוא שראית אליהו היה ולא רצה לגלות רזים, בכדי שתדע שבחו של ר' שמעון ואת הטוב שהיה בחייו, והדור יבכה עליו.
אמר לו:
– כדאי לבכות עליו בכי רב.
ואמנם בכה עליו ר' יהודה בכל יום, שהרי הוא היה בין החבריא שנזדמנה אִתו באִדרא.
אמר לו לר' אבא:
– וי, שלא נסתלקתי אותו היום עם אותם השלשה שנסתלקו שם12 ולא הייתי רואה את הדור שנהפך.
(ויחי ריז).
-
טעונים סדינים – מסֻבלים יריעות דקות. ↩
-
עטרת העטרות – רמז לעטרתו של ר‘ שׁמעון, שׁהיתה גדולה מכל שׁאר העטרות שׁבעולם והיא נמצאה באפלה, בלי בעליה, כי ר’ שׁמעון אינו עוד בעולם. הצפרים שׁראה הן רמז לתלמידי חכמים, שׁמקצתם לא יוכלו להתקַיֵם בלי ר' שׁמעון ומקצתם יתחזקו, יתקַימו וימצאו להם מנוח במקום איתן כסלעים. ↩
-
בראשית טו, יא. ↩
-
לא קִיֵם זה וכו‘ – אברם גרשׁ את העיט, וזה, ר’ יהודה, לא גרשׁ את הצפרים. ↩
-
הרי עשׂיתי כךְ – הרי גרשׁתי את הצפרים. ↩
-
פִרכֵס – קלע שׂערות הראשׁ. ↩
-
חלשׁה דעתיה – נתעלף מרב צערו. ↩
-
הריחים שבהם טחנו מן טוב– האדם שממנו הוציאו מזון טוב לרוח. ↩
-
במדבר יא, לב. ↩
-
שמות טו, לג. ↩
-
לָחַשׁ – אמר בקול דממה. ↩
-
ראה למעלה פרק “אדרא רבא קדישא”. ↩