פעם אחת חלש ר' יוסי. נכנסו אליו ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק. ראו אותו נופל על פניו וישֵן. ישבו. כשנֵעור ראו את פּניו והנם מחַיְכים. אמר לו ר' אבא:

– הראית דבר חדש?

אמר להם:

– ודאי. השתא עלתה נשמתי וראיתי את כבודם של אותם שמסרו נפשם על קִדוש השם, שהיו נכנסים לשלוש עשרה נהרות של אפרסמון זך והקדוש ברוך הוא השתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי הרשות לספר ושאלתי אותם: “כבוד זה למי הוא?” אמרו לי: “לאותם האוהבים את אלהיהם בעולם הזה”. וממה שהאירו נפשי ולבי, ועל כן פני מחַיְכים היו. אמר לו ר' אבא:

– זכאי חלקך! אבל התורה מעידה על אוהבי אלהים: “עין לא ראתה, אלהים זולתך, יעשה למחכה לו”¹.

(ואתחנן רסז)