אמר ר' נחוניא: סח1 לי בן גאים:
כשעליתי לרקיע מצאתי ברקיע העליון מלאכים שרפים כלם כמראה הלפידים וגלגלי אש סובבים אותם, וגבותיהם כגחלי אש, ופניהם ועיניהם שביבים דנור2, כסותם אש לוהטת, ועליהם ממונה אחד הדומיעם שמו. כשראה אותו שם אמר: "מי נתן ילוד אשה בינינו במקום הזה? פחדתי ממנו, והזכרתי אותיות השם3, כשראיתי שמבקשים שם לשרוף אותי בהבל פיהם, ועמדו כלם. אמר לי אותו השר הגדול הממונה עליהם: “מי אתה?” אמרתי לו שמי. אמר לי: “אִי4 ידיד! כל באי עולם, עוברים על ידי בכל לילה ולילה. בשעה שהם באים לשכב על מטותיהם ומפקידים רוחם ביד אדון עולם, מיד פורחים רוחותיהם מהם ועולים לפני ואין רשות להכניס אלא אותם הכתובים לפני, חוץ מאותם שעשו מצוות ביום, שעדַיִן אנו מבקשים ומחפשים אחריהם”. נשאתי עיני וראיתי שלש מאות וחמשה5 היכלות כמנין ימות החמה וכלם בצד מזרח, וארבעה שערים בכל היכל והיכל, וכמה ממונים ומשרתים עליהם, וכלם דמות אחת להם וקוראים להם: “משרתי מזרח”. וכן לצד דרום, חוץ מה שראיתי באותו צד שער גבוה עד מאד מכל השערים. שאלתי על השער ההוא. אמר לי: “אי ידיד! בשער זה עוברים כל בעלי צער וכל בעלי דמעה מצער אֻמות העולם6, וכל בעלי תשובה כֻלם נכנסים בשער זה”. – למעלה מזה השער נגלה לפני שער גדול ועשרה שערים סביבותיו. שאלתי עליו. אמר לי: “השער הזה אין לי רשות עליו, ואינו נפתח, אלא בראשי חדשים ושבתות וימים טובים. כשנכנס ראש חדש או שבת, או מועד, קול מתפוצץ בכל אותם רקיעים ואומר: “פתחו שערים ויבא גוי צדיק, שומר אמונים”7, מפני שכל ימות השבוע עומדות שם כל הרוחות ומטַיְלות בתוכו. ובאותו רקיע שעל גב גן העדן שבארץ נפתחים ארבעה חלונות רשומים בארבע האותיות של השם המפורש וכל אותן הרוחות מתלבשות בלבוש יקר באותו גן עדן כדמותן באותו עולם, שהיו עומדות במלבוש בשר, ובשעה שהחלונות נפתחים, כלן פושטות מלבושיהן ופורחות למעלה באותם חלונות ועולות במקום זה, וששה בעלי כנפים וכמה ממונים עמהם פותחים השער הזה וכל אלה עשרה השערים, והרוחות נכנסות שמה ועולות למעלה, וכן בכל רקיע ורקיע בדרך זה בשלום ובשמחה רבה. בשעה שאלו הרוחות עולות, יורדות רוחות אחרות שנתוספו בין החיים באותו העולם. אלו עולות ואלו יורדות. באותו מקום שממנו ירדו אלו, שם חונות האחרות ואין המקום נשאר פנוי. במוצאי שבת, בשעה שישראל אומרים “ויהי נועם ה' אלהינו עלינו”, אותן הרוחות שירדו בשבת, עולות. אלו עולות ואלו יורדות. אלו עולות במקומן ואלו יורדות למקומן, וכן תמיד”.
(זוהר חדש מט)