ר' נהוראי ור' יצחק קמו כשהאיר השחר ללכת לדרכם. עד שלא יצאו זקף ר' נהוראי עיניו וראה כוכבי בוקר והם רועדים. אמר ר' יצחק:
– ראֵה: הכוכבים האלה רועדים מאימת אדוניהם. השתא הגיע זמנם לזַמֵר, משום שבני אלהים עומדים עליהם, וכששאר החיָלות, המשבחים בלילה מסַיְמים, אותם “בני אלהים” תוקעים תרועה, ונכנסים למקומותיהם כל המחנות, השולטים בלילה. כדין אותם הכוכבים, השולטים ביום, בבוקר, רועדים ויראים ואומרים שירה, והשתא הגיע זמנם לשבח לאדוניהם בזמן זה, שהם שומעים קול תרועה. דכתיב “ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים”1.
הקדימו והלכו, והיה היום מאיר. כשיצאה השמש ונתגלה לעולם, אמר לו ר' יצחק לר' נהוראי:
– תמה הייתי כשנסתכלתי בשמש, שבשעה שיצאה, יצאה אדֻמה, ואחר כך חזרה והיתה לבנה. אמאי? נזכרתי הדבר שאמר ר' יוסי בן שלום בשם ר' יצחק בן יהודה: השמש כשהיא יוצאה בחזקה כגבר תקיף ובוקעת שלשה עשר חלונות הרקיע, ואין בכל כוכבי השמים והמזלות מי שנקרא “גבור”, מלבד השמש. מה הגבורה שהשמש עושה? – כשנגמר היום היא נכנסת ומסַמנת2 כל אותם החלונות שברקיע. בשעה שבא היום והיא יוצאת ומתעטרת ומתגלפת באותיותיו של רז השם הקדוש, והולכת בתקפה וכחה בכל אותם רקיעים ובוקעת בכל אותם חלונות, והם בוערים בלהבות שלה, והיא פותחת אותם ויוצאת לחוץ. ומנין שהשמש נקראת גבור? דכתיב: “לשמש שם אהל בהם, והוא כחתן יצא מחֻפתו, ישיש כגבור לרוץ ארח”3, וכתיב “ואהביו בצאת השמש בגבורתו”4. הגבור הנכנס למלחמה ונוצח הוא אדם; כשנצח הוא חוזר לגַוָנו הראשון. כך השמש, כשהיא יוצאה נדלקות בה כל שלהבותיה והיא אדֻמה מרוב גבורתה, ואחר כך חוזרת לגונה הראשון.
(זוהר חדש נג).