אמר ר' אלעזר:
מסטרא ימינא עִלאה1 יוצאים שלשה עשר מעיָנות, נהרות עמֻקים. אלו עולים ואלו יורדים. כל אחד ואחד נכנס בחברו. אחד מהם מוציא ראשו ומכניסו לשני נהרות. אחד משני הנהרות האלה נוסע מימין למעלה ומפריש2 למטה אלף יאורים, היוצאים מאותם שלשה עשר המעינות=נהרות לארבעה צדדים. שלשה עשר יאורים מתפרשים ונכנסים אל המעינות ומהם נוטלים מים ארבע מאות ותשעים ותשעה יאורים וחצי מצד זה וארבע מאות ותשעים ותשעה יאורים וחצי מצד זה. נשאר חצי יאור מצד זה וחצי יאור מצד זה ושני החצאים נעשים אחד, וזה נכנס בין היאורים ונעשה תנין, שראשו אדום כשושנה, קשקשותיו חזקות כברזל, סנפיריו משוטטים ומתפרשים לכל היאורים. כשהוא מרים את זנבו, הוא מכה בו את הדגים ואין מי שיקום לפניו. פיו לוהט אש. כשהוא נוסע בכל אותם היאורים, מזדעזעים שאר התנינים ובורחים ונכנסים אל הים. שבעים שנה הוא רובץ בצד זה ושבעים שנה בצד זה. אלף יאורים חסר אחד מתמלאים ממנו והוא רובץ ביניהם. כשהוא נוסע יוצאה שלהבת של אש מקשקשותיו וכֻלן מתחממות והגלים רועשים והיאורים מתערבים אלו באלו ונעשים שחורים, והגלגלים של המים רצים לארבע רוחות העולם. הוא מרים את זנבו ומכה למעלה ומכה למטה והכל בורחים מפניו, עד שבצד צפון קמה שלהבת אש וכרוז קורא: “קומו, זקנות3 ! התפזרנה לארבע רוחות! הרי נתעורר מי ששם חחים בלחייו4 של של התנין”. – אז כל הזקנות מתפזרות, והמלאכים אוחזים בתנין ונוקבים את לחייו בצד שִניו, ומכניסים אותו לנקב של תהום רבה, עד שנשבר כחו, ואז משיבים אותו לנהרותיו.
אחת לשבעים שנה עושים לו כזאת, בכדי שלא יטשטש5 את מקומות הרקיעים ועמודיהם, וכלם מודים ומברכים ואומרים: “בֹאו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה' עושֵׂנו”6.
(וארא כז).