ר' יהודה ור' יוסי היו מהלכים בדרך. אמר לו ר' יהודה לר' יוסי:

פתח פיך ודבר דברי תורה, כי השכינה באה ומתחברת עם מי שמדבר דברי תורה וכל שכן בדרך, שהשכינה באה והולכת לפני בני האדם, הזוכים לאמונת הקדוש ברוך הוא.

הלכו ודברו דברי תורה. פתאום אמר ר' יוסי:

– זוכרני השתא, שבמקום זה ישבתי פעם אחת עם אבי, והוא אמר לי: “בני! עתיד אתה, כשיגיעו ימיך לארבעים שנה, למצוא במקום זה אוצר של חכמה עליונה וכשתבאנה להבות אש אל ידיך, יאבד האוצר ממך”. אמרתי לו: “אבא! במה ידעת?” אמר לי: “בשתי צפרים אלו שעברו על ראשך אני יודע”. והרי זכיתי לאותם הימים שאמר אבי, ואת האוצר לא מצאתי.

אדהכי פרש ר' יוסי ונכנס אל תוך מערה אחת ומצא ספר אחד שהיה נעוץ בחור סלע שבקצה המערה.

כיון שפתח את הספר ראה שבעים ושנים גלופים של האותיות שנמסרו לאדם הראשון ובהם היה יודע כל החכמות של קדושי עליון וכל הדברים העתידים לבא לעולם עד היום, שבו יקום ענן בצד מערב ויחשיך את העולם.

קרא לר' יהודה והתחילו לקרוא באותו ספר. לא הספיקו לקרוא שנים שלשה דפים, עד שהיו מסתכלים באותה החכמה העליונה. כיון שהתחילו לקרוא בסתרי הספר ולדבר זה עם זה על הדברים שקראו, יצאה להבת אש וסערה באה ונגעה בידיהם והספר אבד מהם.

בכה ר' יוסי ואמר:

– דלמא חס ושלום חֵטא יש אצלנו, או אין אנו זכאים לדעת מה שכתוב בספר זה?

כשבאו אל ר' שמעון ספרו לו את המעשה. אמר להם.

– דלמא בקץ המשיח, הכתוב בספר זה, הייתם מדברים!

אמרו לו:

– אין אנו יודעים, כי הכל נשכח מאתנו.

אמר להם ר' שמעון:

אין רצונו של הקדוש ברוך הוא שאותו הספר יתגלה כל כך בעולם, וכשיקרבו ימות המשיח, אפילו הקטנים שבעולם עתידים למצוא צפונות החכמה ולדעת קצים וחשבונות.

(וירא קיז, קיח)