עני אחד היה דר בשכונתו של ר' ייסי ולא היה מי שישגיח עליו, והוא היה מתבַיֵש לדרוש מבני אדם שיתנו לו. פעם אחת נחלש. נכנס אליו ר' ייסי, שמע קול אחד אומר:
– טילקא, טילקא1! הרי נפשו פורחת ממנו ולא מלאו עוד ימיו, וַי לבני מקומו, שאין בהם מי שישיב אליו נפשו!
קם ר' ייסי ושפך לפיו מֵי גרגרים2. יצאה זֵעה על פניו ורוחו שב אליו.
אחר כך בא אליו ר' ייסי ושאל אותו, מה היה לו. אמר לו העני:
– חייך, רבי, נפשי יצאה ממני ובאה לפני כסא המלך העליון ורצתה להשאר שם, אלא שקודשא בריך הוא רצה לזכות אותך3, והכריזו עליך: “עתיד הוא ייסי להעלות רוחו ולהתקשר במשכן קדוש אחד, שחבריו אשר בארץ עתידים לכונן!” והרי התקינו שם שלשה כסאות לך ולחבריך.
מאותו היום ואילך היו בני המקום משגיחים על אותו העני.
תו עני אחר עבר לפני ר' יצחק והיה אז בידו חצי מָעָה4 של כסף. אמר לו העני לר' יצחק:
– החיה נא את נפשי ונפש בני ובנותי!
אמר לו ר' יצחק:
– ואיך אַחיה את נפשכם? הרי אין בידי יותר מחצי מעה!
אמר לו העני:
– גם לי יש חצי מעה ואם תתן לי את שלך, תהיה לי מעה שלמה.
הוציא ר' יצחק את חצי המעה שהיה בידו ונתן אותו לעני.
הראו לו בחלום, שהוא עובר על שפת הים הגדול ורוצים להשליכו אל תוך הים. ראה את ר' שמעון, שהיה מושיט ידו אליו ובא אותו העני והחזיק בו ומסר אותו ליד ר' שמעון ונצל ממות. כשנעור משנתו נפל בפיו פסוק זה: “אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'”5.
(בשלח סא).