שֶׁלִי כָּתַב כָּאן הָאוֹדָה לָרוּחַ הַמַּעֲרָבִי.

הָאַרְנוֹ הָיָה בְּוַדַּאי רָדוּד כְּמוֹ

הַיּוֹם בְּעֶצֶם הַקַּיִץ

מְקֻמָּט מִסִּבּוּכֵי חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל דַּנְטֶה, מִפִּתּוּלֵי

חִשּׁוּבָיו שֶׁל גַּלִּילֵי.

בֶּנְוֶנּוּטוֹ צֶ’לִינִי מַשְׁקִיף מֵעַל פּוֹנְטֶה וֶקָיוֹ אֶל חַכּוֹת־

בֵּין־עַרְבַּיִם־שֶׁאֵינָן־שׁוֹלוֹת־וְלֹא־כְלוּם –

הָלוֹךְ הָלַךְ שֶׁלִי לִבְלֹש אַחַר קְלָף שֶׁל

פֶּטְרַרְקָה שֶׁכָּל אוֹת בּוֹ מֻתֶּזֶת

בְּתָגִים שֶׁל כָּחֹל שֶׁל שָׁנִי –

וּפָגַע בּוֹ הָרוּחַ.

עַל כַּרְכֻּבֵּי כְּנֵסִיּוֹת הִתְמַקְּמוּ הַיּוֹנִים

בִּדְבֵקוּת, לֹא לָנוּעַ.

גַּם הֵן מְפַחֲדוֹת מֵהַלַּיְלָה.

אוּלַי מֵהָרוּחַ.

וְקָדַם לוֹ לְשֶׁלִי יְהוּדָה הַלֵּוִי שֶׁפָּנָה אֶל

הָרוּחַ הַמַּעֲרָבִי בִּיתֵדוֹת וּתְנוּעוֹת

כִּי יִגַּע בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ וְשָׁם יָנוּחַ

וְהִנֵּה מִקָּרוֹב יַעֲקֹב פִיכְמַן אַף הוּא

(שֶׁהַיּוֹם הוּא כִּמְעַט שָׁכוּחַ)

הִשְׁתַּכֵּר מִמִּרְעַף

הַצִּנָּה וְהָרֹךְ שֶׁבְּרוּחַ מַעֲרָב –

וְעַתָּה אוֹמֵר לְעַצְמוֹ הַגֶּבֶר:

קוּם, הָרוּחַ,

טַלְטֵל אֶל יוֹרָה שֶׁמֵּעֵבֶר מִכָּאן

וְגַם שָׁם לֹא תָנוּחַ.