ימים יבואו וקול־צחוקו של השטן על מין האנוש ועל כל מערכות־חייו יגיע גם לאוזני החרשים או המתחרשים. או אז ייגלה גם לעיוורים באין דעת או גם מדעת, כי השטן זכה בגורל והוא המושל בכיפה, מאחר שנתמלאו כל משאלות־לבו והוא בא על מלוא סיפוקו.
מה היתה תמצית מאווייו של השטן מאז ומקדם? להיות העזר כביכול כנגד אלהים ולהידמות לעליון בכוחו הפועל. לדאבוננו נתקפח חלקו ביצירה. העולם כבר נברא לפניו, כל היצורים החיים כבר טובעו בצלם, איש כפי צלמו ודמותו. חוקות השמים והארץ כבר היו שרירים וקימים ולא ניתנו להשתנות. גם טבעיהם של בעלי החיים למיניהם כבר נחקקו בצלמם ובדמותם, לא להמר אותם ולא לשנות טעמם לעולמים. בדק ומצא כי רק האדם אין קיצבה לרוחו ולא רסן לטבעו ולמזגו. הוא לבדו נתון לתמורות לאין־קצה, הפכים רבים בו ומסוגל הוא לפשוט צורות וללבוש צורות לאין שיעור. הואיל וכך, שת את מעינייו בו לסגלו ככלי שרת לעצמו, בשביל להמרות את רוחו של יוצר העולם. למד גזירה שווה מעצמו: מה הוא עינו צרה בבורא העולם אף האדם אפשר שיתעורר בו החשק להידמות לקונו ולדמות צורה וליוצרה. עמד והכניס לליבו את רעיון הסמל.
כלום סמל מה טיבו? הסמל הוא הממלא־מקומו של העצם. מכאן נולד מושג האליל, הממלא מקומו של האל. לחש לו השטן לאדם: מה לך עובד לאלהים הבלתי־נראה? קום והשתחווה לממלא־מקומו הנראה. יכול היה האדם להשיב טענה ניצחת לשטן: אלהים גדול לאין סוף עד שהשמים והארץ לא יכלכלוהו, ואילו כל עצם קטן ממנו לאין שיעור. ענה ואמר השטן: שתי תשובות בדבר.
1. טוב הקטן הנראה מהגדול הבלתי־נראה.
2. הקטן אינו אלא סמל לגדול. כשאתה עובד לקטן הנך מכוון את ליבך לגדול.
נענה האדם לשטן ולא נשמע לו. היה משתחווה לכל יצור, לכל בריה קטנה שיש בה רוח חיים ולאשר אין בו רוח־חיים ואף למעשי ידיו, אבל לבו היה חוכך בדבר ושכלו פוסח על שתי הסעיפים.
מסתבר שלא בלב שלם עבד לאלילים. ידיים לדבר: הכוהנים והכמרים ונביאי השקר למיניהם שעמלו הרבה להלהיבו לעבודת אלילים. הם ערכו חינגות ותהלוכות פאר ובדברים חוצבים להבות אף התגודדו ועשו שרטות בבשרם לצקת שמן על מדורת ההתלהבות, עוררו בתופים ובחצוצרות. ניתן לשער, כי אילולא ההסתמכות על הסמלים לא היתה עבודת האלילים יכולה להתקיים כל עיקר. במיוחד היה בא קיצה בזמנים שנגה על האדם אור הדעת. מתן תורת הסמלים היה המצאת השטן. זה היה תפוח מעץ הדעת של השטן. זה היה אבן התועים שנהפך לאבן החוכמה. לאחר שתורת השטן על הסמלים נזרעה בלבבות, יכול היה השטן לוותר עליה. מעכשיו לא איכפת היה לו אם נהרס פולחן האלילות. הוא נעץ את מושג הסמל באלהים עצמו ותחת להילחם באלהים על ידי הסמל נלחם בו על ידי שהפך אותו גופו לסמל. ניטלה כל ממשות מבורא העולם, נשללה האישיות החיה ממנו, לא נותרה לו כל דמות הגוף. זו היתה נקמתו של השטן באלהים, שעשאו בלתי חי ומוחשי.
כסבור היה השטן שבכך הרג את אלהים והורידו מעל כסא כבודו. אלהים בלתי ממשי אינו ישות, שיש לירוא מפניה, וכדאי להילחם בה. אין הוא מסכן את מערכות השטן והפמליה שלו.
אולם, חמת השטן לא שככה עדיין. צרות העין ביוצר העולם עדיין מחלחלת בו כארס. לאחר שהוציא את האל מן העולם והוא איננו חי וקים, העביר השטן את חמת זעמו על העולם מעשה ידי האל. כל זמן שהעולם קיים כישות ממשית, כפרי עץ אלהים, שבעורקיו זורמים מיצי החיים, אין השטן שוקט במכונו. כירה הדולקת ממשות וחיות הרי היא מעידה על קיום חי וקיים. במיוחד גברה חמתו לאחר שעבודה האלילים מוגרה לגמרי. לפיכך גמר אומר להרוג גם את העולם, בריאת האל, השוקקת חיים. אבל כלום יכול השטן להמית כל יצור למינהו? כל הבריות מששת ימי בראשית בצביונו עומדים. ידע שור קונהו וחמור אבוד בעליו. שום יצור אינו חוטא ולא לו. כלום ניתן להסית איזו בריה לעבור על מידותיה ויצריה, על טבעה ומזגה. אין תחליפים בכל החי למינהו חוץ מן האדם. האדם לבדו מסוגל לפרוץ את גדרי עצמו ולהתרוקן מתכנו ומכל זיקותיו הטבעיות ולהסתפק בסמלים שאין בהם רוח חיים ולא כל לחלוחית לב ונשמה.
מעכשיו, ככל שהאדם עולה למעלה למשכיל הוא יורד מבחינה הממשיות החיה ואינו חי ופועל אלא בתחום הסמל. רוח־סמל. רוח הקודש בוודאי אינו אלא סמל. שבת סמל, אל סמל, אנושיות סמל; תפילה־טקס, מוסר ונימוס וכל הערכין הנפשיים סמל וטקס. אף כל העולם וחיי־עולם תלויים על בלימה של סמל וטקס.
השטן השלים את נקמתו בעולם האל. מה תימה שהוא צוחק?
סופו שהוא עצמו יתפוצץ מצחוקו.