מאחורי החזית הקטועה של הבית ברחוב דוד רזיאל 12 ביפו, בפינת רחוב יונתן רטוש, מסתתר סיפורה של חברה יהודית אמריקאית שבקשה להפוך את ארץ-ישראל לקליפורניה של המזרח. המתבונן בחזית המבנה יבחין כי שיפוע גג הרעפים המערבי נקטע, ובצילום הרחוב משנת 1922 ניתן לראות כי בחזית הבית היו חמישה פתחים מקושתים, וכיום נותרו שלושה בלבד. הקצה המערבי של הבית נהרס בסוף שנות העשרים כדי לסלול את רחוב אל-איסף, שהוביל מהכביש החדש מתל אביב ומנשייה (היום רחוב נחום גולדמן) אל בניין הדואר בשדרות ירושלים. על חזית הבית שהושכר מהגברת איזבלה בוסטרוס-סורסוק מביירות, היה מותקן שלט של ‘אגודה חקלאית אמריקאית בארץ-ישראל’ (American Fruit Growers in Palestine). מעט ידוע על החברה שנוסדה ונרשמה בבוסטון שבארצות הברית, במטרה ל“הפוך את ארץ ישראל לקליפורניה של המזרח”. כשנוסדה החברה בשנת 1920, בידי נתן פישלזון ומיכאל פינשטיין, הם פרסמו באוקטובר 1920 מודעה בעיתון היהודי ‘פורוורד’ בניו-יורק, הקוראת ליהודי ארצות הברית לסייע בפיתוח החקלאות בארץ ישראל על ידי רכישת מניות בחברה החדשה.
נתן יעקב פישלזון נולד בירושלים ונשא לאישה את שרה דבורה, בתו של אברהם קופלמן מראשוני פתח-תקווה. בשנת 1914 הפליג הזוג לארצות הברית, השתקע בעיר בוסטון, ונתן הפך לסיטונאי פרחים מצליח. ב-1 בדצמבר 1920 נרשמה החברה ברשם החברות בבוסטון ופתחה משרד בשדרה הרביעית בניו-יורק, והחלה לפרסם בעיתונות היהודית כדי למכור מניות בחברה.1 עם סיום מלחמת העולם הראשונה ופרסום הצהרת בלפור, החלה פעילות ציונית ענפה בארצות הברית במטרה לגייס הון לפיתוח הישוב היהודי בארץ. הפעילות התגברה לאחר הקונגרס הציוני בקרלסבד ופתיחת משרד ‘קרן היסוד’ בארצות הברית. בניגוד לעמדתו של ד"ר חיים וויצמן, שדגל בגיוס הון יהודי על בסיס סוציאליסטי, ציוני ארצות הברית בראשות השופט לואיס ברנדייס דגלו בגיוס הון על בסיס רווחי קפיטליסטי. מטרת החברה של פישלזון ופיינשטין הייתה לסייע לחקלאי הארץ עם ציוד אריזה מודרני מארצות הברית, כדי ליצור שוק הדרים הדומה לזה שבקליפורניה. “כל יהודי יכול לתת את ידו כדי לבנות את תעשיית הפירות בארצנו שלנו, ויוכל גם לקבל רווחים יפים מהשקעתו”, כך נכתב בפרסומי עיתונות שנועדו לשווק את מניות החברה.
החברה רכשה חלקת קרקע בת שישה וחצי דונמים סמוך לתחנת הרכבת בפתח-תקווה, עם באר בעומק עשרים ושישה מטרים. בינואר 1921 בנתה בית אריזה גדול עם ציוד מודרני שהובא מארצות הברית. בעיתון ‘הארץ’ נכתב: “בית החרושת בכלל עושה רושם טוב מאוד על מבקריו, הן בחיצוניותו והן בפנימיותו. כל המכונות החדשות עם המניע (מוטור) הגדול בן 40 כוח סוסים. הוא עלה לבעלים יותר ממאה וחמישים אלף דולרים”.2 חמישים פועלים ופועלות הועסקו בבית האריזה החדיש והמשוכלל, אלא שפרדסני פתח-תקווה וחברת ‘פרדס’ סרבו להשתמש בבית האריזה החדיש והעדיפו את בתי האריזה הפרטיים הצמודים לפרדסים. החברה צברה חוב של 2,262 לא“י, ובית המשפט המחוזי בירושלים מינה את מרדכי פריידנברג כמפרק החברה. ב-8 באוגוסט 1924 פורסמה בעיתון הודעה על מכירה פומבית של רכוש החברה. מלבד הקרקע והמחסן נמכרו גם “24,000 חתיכות קרשים עבור תיבות לתפוחי זהב, מוטור בכוח 40 כו”ס, משאבה גדולה, כל מכונות האריזה, מכונה הממסמרת תיבות, שולחנות, כסאות, ומכונת כתיבה”.3
מניית החברה. באדיבות רו"ח יהודה ברלב
ב-5 במרס 1954, עם פטירתה של רבקה אשתו של מקס פישלזון בנו של נתן, התפרסמה כתבה על המשפחה ועסקיה בעיתון ‘בוסטון גלוב’. נכתב כי הגברת פישלזון הייתה בעלת עסק שיווק הפרחים הנודע ביותר בבוסטון אותו ירש מקס מאביו. לדברי הכתב, המשפחה פיתחה את שוק הפרחים של בוסטון והפכה אותו ממחסן עץ ישן למוסד ידוע בעיר שקיים גם תערוכות פרחים שנתיות.
נתן פישלזון