לְצַוָּארִי אִמִּי הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת

בְּחֹרֶף קַר סוּדָר מֵעֵין הַדָּם,

עָלָיו הָיְתָה לִי מְסַפֶּרֶת

הַפָּרָשָׁה מִסֵּפֶר-הָאָדָם.

הַמַּ‏עֲשֶׂה כְּלָל לֹא הָיָה שָמֵחַ:

אָבִי, אֲזַי אַבְרֵךְ, בִּגְזַר-מַלְכוּת,

בְּחֶבֶר שֶׁל פּוֹשְׁעִים – אֶחָד רוֹצֵחַ –

הָכְרַח בַּחֹרֶף לַעֲרֹךְ גָּלוּת.

גַּם הוּא חָטָא, כִּי בֵּן הָיָה לַגֶּזַע

אֲשֶׁר עָלָיו נָחְתָה כָּל יַד עַוָּל,

תָּשִׂישׂ תָּמִיד אוֹתוֹ שַׁסֵּעַ שֶׁסַע, -

וְעַל לֹא כְלוּם הוּא לַפּוֹשְׁעִים נִכְבַּל.

הִלְשִׁין עָלָיו פְּלוֹנִי, כִּי מִתְחַמֵּק הוּא

מִן הַצָּבָא (וְהוּא, הַבְּכוֹר, שֻׁחְרַר) –

וּבְלֵיל שָׁחוֹר אֶחָד כְּבָלִים רִתֵּקוּ

יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו, ובְלִי עֲרָר…

הָיָה אָז חֹרֶף עַז. מִבֵּית-הַכֶּלֶא

הַשַּׁיְָרָה יָצְאָה מִתְּחוּם הָעִיר,

לֵילֵךְ לְקַמֶּנֶץ-פּוֹדוֹלְסְק בַּשֶׁלֶג,

כִּסָּה הָאָרֶץ בְּסָדִין בְָּהִיר.

קוֹדֵר הָלַךְ מִשְׁמָר עִם כְּלֵי-הַזַּיִן,

וּקְדוֹרַנִּית הָלְכָה הַשַּׁיָּרָה, –

נִשְׁמַע רַק בַּדְּמָמָה קוֹל הַנְּחֻשְׁתַּיִם

וּבְכִי שֶׁל אֵם וְאֵשֶׁת צְעִירָה,

וְאוּלַי עוֹד קוֹל עוֹרֵב מֵעֵץ גָּבֹהָּ,

בַּבֹּקֶר הֶעָכוּר כְּהַגּוֹרָל, –

אַךְ לֹא נִשְׁמַע אָז קוֹל מַלְאַךְ אֱלֹהַּ,

שֶׁיַּעֲצֹר מִצְעָד זֶה הַנּוֹרָא…

יָמִים רַבִּים כָּךְ הֵם הָלְכוּ בָּרֶגֶל,

תַּחֲנוֹת רַבּוֹת בָּעֲרָבִים חָנוּ,

עַד כִּי נְדוּדֵיהֶם פָּסְקוּ לָרֶגַע:

חוֹמוֹת הָעִיר בָּאֹפֶל נִסְתַּמְנוּ.

וְשׁוּב אוֹתָם כָּלְאוּ בְּבֵית-הַכֶּלֶא.

חֲבֵר-אָבִי בַּתָּא הָיָה אָדָם,

מַר-נֶפֶשׁ וְרַגָּז עִם עֵינֵי-יֶלֶד,

רֹאשׁוֹ סָעוּר וּמַצְפּוּנוֹ נִכְתָּם.

אִשְׁתּוֹ רָצַח – אָמַר – בִּסְעֹר הָרוּחַ,

שָׁעָה חָפַז עָלָיו יִצְרוֹ הָָרָע,

בְּסַכִּינוֹ, מִתַּחַת הָאַשּׁוּחַ

בַּגַּן, רָצַח אֶת קַטְיָה הַיְקָרָה.

מִן הַפּוּנְדָּק יָצָא בּעֶרֶב-חֹרֶף,

עִקְבֵי-אָדָם נִרְאוּ לוֹ בֶּחָצֵר, –

אָז נְמָלִים רָחֲשׁוּ אֶצְלוֹ בָּעֹרֶף,

אֶת קַטְיָה עַל הַבְּאֵר עִם דְּלִי עוֹצֵר,

אֶת קַטְיָה הוּא סוֹחֵב אֶל הָאַשׁוּחַ,

וְסַכִּינוֹ תּוֹקֵעַ בִּלְבָבָה, –

מַדּוּעַ? מִי יֵדַע נְתִיב-הָרוּחַ? –

וְהוּא אֶת קַטְיָה מְאֹד הֵן אֲהֵבָהּ!

“כֵּן, מַעֲשֵׂה-שָׂטָן – וְקֵץ לַנֹּעַר!”

בְּשַׁרְווּלוֹ מָחָה שְׁמוּרוֹת עֵינָיו,

עֵת לְאָבִי סִפֵּר בְּתָא הַסֹּהַר,

כִּי לֵיל חָרְפִּי חִפָּה בִּשְׁחוֹר-כָּנָף

עַל הַכְּלוּאִים: אָבִי וְהָרוֹצֵחַ,

מְכֻנָּסִים בְּתוֹךְ מְעִיל אֶחָד,

אֲשֶׁר אִישׁ אִישׁ מֵהֶם רַגְלָיו תּוֹקֵעַ

בְּתוֹךְ שַׁרְווּל, לְהִתְחַמֵּם מְעָט.

וַחֲבוּקִים כֹּה בְּלֵילוֹת קָפָאוּ,

עַד בּוֹא הַיּוֹם פִּתְאֹם, שֶׁהִפְרִידָם,

מִן הַסִּיוּט הַסָּהֳרִי יָצָאוּ, –

אַךְ לְסִבִּיר הָגְלָה אוֹתוֹ אָדָם.

וּבַפְּרֵדָה הֵסִיר אֶת הַמִּטְפַּחַת

מִצַוָּארֹו וּלְאָבִי מָסַר…

---

מֵאָז נִכְרַךְ עַל צַוָּארִי הַפַּחַד

מִפְּנֵי גּוֹרַל אָדָם, דַּוַּי וָזָר.