אֲנִי – סְתָם אָדָם, וּשְׁמִי הַזָּר – מֵיטוּס –

נִדְבַּק בִּי בְּמִקְרֶה, כְּסֶּרַח לְלֹא-צֹרֶךְ;

לֹא עַיִט, אַף לֹא תּוֹר, וְלֹא לָרֹם אָטוּס,

בַּר-נָשׁ כַּתּוֹלֵעָה, אֶזְחַל לְפִי הַכֹּרַח.

צָנוּעַ, אַךְ לֹא עַנְוְתָן, לִבִּי נָגוּס

בְּשֵׁן הַזְּמַן, דָּמִי מְפַעְפֵּעַ בְּכָל אֹרַח;

חַמְסָן בַּיֵּצֶר, אַךְ לִהְיוֹת נֶחְמָס אָנוּס,

רָשָׁע בְּכֹחַ, אַךְ צַדִּיק אֲנִי מִמֹּרֶךְ.

כְּלוּם אֵלּוּ רַק קְלִפּוֹת, וְאֵי הַגַּרְעִין גָּנוּז?

בְּכָל מִדְרַךְ כַּף-רֶגֶל אֶסְתַּבֵּךְ בָּרֹעַ,

וְאִם כָּשֵׁר הַשִּׁיר – הַאִם אֵדַע יָדֹעַ?

וְאֵיךְ וּלְמִי מִתְּהִיוֹת נַפְשִׁי אָנוּס? –

וּבְתוֹךְ תּוֹכי לִי הַשָּׂטָן לוֹעֵג בְּבוּז:

“לַשָּׁוְא! לָעַד בֵּין הַקְּטָבִים, אָדָם, תִּנּוֹעַ!”