פליאה היא: גאווה באדם מניין? אפילו הגאווה מותרת הייתה או גם מצווים היינו להיות בעלי גאווה, שאלה היא: היאך אפשר להתגאות ובמה יש להתגאות? אדם מהו כי יתגאה ואיש על זולתו היאך יכול הוא להתגאות? כולנו בתי־חומר, כלים שבורים, סדוקים, פרירים, מכשירי־בליעה ומכשירי־שפיכה, בשר ודם, חיים לפי שעה ומתים בכל שעה ורגע, מתים אט־אט אבל בהתמד. עיתים מתעטשים ועיתים משתעלים, כחים ומזילים רירים, עשויים נקבים־נקבים ומועדים לחלאים ולמיחושים. כבר הלשנו על עצמנו כל ההלשנות. אמרנו: אדם משול כחרס הנשבר וכל הבשר חציר, כצל חיינו עלי אדמות וכחלום יעוף, שקר החן והבל היופי, חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל ומה יתהלל החכם בחכמתו והגבור בגבורתו. ואף על פי כן, אין מידה כל כך מצויה כגאווה. גאווה על שום מה?
אין גיבור שאין כנגדו גיבור גדול הימנו, הוא הדין חכם ועשיר, ומי שהוא הגיבור, החכם או העשיר באדם, הרי גם כן אינו אלא אדם. קרוץ מחומר, קצר ימים ושבע רוגז, אפוף תמיד פחדים ומוראים, מחזיק תמיד את נשמתו בכף. אש עלולה לשרפו, נחשול מים להטביעו, חץ לפלח את לבו, צרעה מסוגלת לעקצו, כדור תועה עשוי לקטלו, פעמים יתוש או חידק נושאים לו מות. יום סגריר סוחט את לשדו. עיתים פגיעה כל שהיא בכבודו גוזלת ממנו חשק החיים. נקב כי יסתם או ייפתח בגופו מעביר אותו מן העולם. כל מיחוש, אפילו בשן או בצפורן, מחשיך עליו את עולמו. יש ושיח בשדה יכול לעמוד יותר מן האדם בסבל ולבלי להישבר, והוא, השברירי, צועד לו בגאווה ובגאון ותובע גדולה לעצמו, כאילו הוא באמת עונק גלגל־חמה על ראשו והוא אדון כל הארץ.
לא רק רודנים, עריצים בעלי־שררה ובעלי־אגרופים משתחצים, מתחצפים ומתרברבים. אף חכמים ואנשי רוח יש צועדים ברגל גאווה ובראש נטוי כלפי מעלה ומשמיעים בפיהם את תהילת עצמם, ואפילו רבים מקטני־אדם אינם נמנעים מלגמור את ההלל על עצמם. אין אדם שאינו מחזיק גדולה לעצמו מאיזו בחינה ולו רק מבחינת שבתו בסתר המדרגה, מצד היותו מוכה חלאים בשפע רב או מפאת עניותו המופלת. פליאה היא גאווה זו, שאינה פוסחת על שום אדם ואף על הענוותנים ביותר, מה טיבה? ראיתי רבים מתרפסים כל ימיהם והם גאים על כך, כמו רז ההתרפסות גונב רק להם. ראיתי צועק בקולי קולות, שהגאווה מקשקשת מתוכו כזוג בעינבל: אין מכאוב כמכאובי. יש פושטי יד ומחזרי על הפתחים בגאווה.
דומה, גאוות מחוסרי־כל היא מעין לעג למתגאים על איזה יתרון הכשר שבהם. כל גאווה תוכה כזב, מדוע לא יתגאו גם על שווא? אין חכמה ואין עצה כנגד יצר הגאווה הכל־יכול. כבר חזו כל החכמים ומספרי האגדות את משאות השווא והמדוחים של הגאווה ואת הענשים הכרוכים בעקבה. שד השתלט על החכם מכל. יתוש הכריע את הגיבור הגדול והמהולל מחריב בית המקדש. קרזוס העשיר הגדול מת ברעב. אלכסנדר ממוקדון מת מצללי־מגור. הבשר מגדל רימה, אורח הגאווה מצמיח תולעים, האוכלים את האדם ומעבירים אותו מן העולם.
תדע לך שכל המתרברבים הגדולים מימות העולם נפלו על ידי גאוותם מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
כל אדם נופל בחרב גאוותו.
אשרי האיש השומע מליבו בת־קול המכרזת ואומרת: אדם, לא שלך הכסף ולא שלך הגבורה והחכמה וגם אתה אינך שלך. לפיכך, שקר הגאווה ותהילה כאיין. אולם כל זמן שאדם הומה ומהמה אינו ניפנה לשמוע בת־קול זו ומתחרש לכל קולות האזהרה, אשר להם גם ידים הרושמות על קירות לבו: מנא מנא תקל ופרסין.
בתולדות דברי ימי האדם ידועים לנו רק שני אנשים שהיו גיבורים וחכמים ולא השמיעו מפיהם דיבור של גאווה. ואלו הם: משה ודוד בישראל.. על משה מעיד גם הכתוב שהיה עניו מכל אדם. וספר התהילות לדוד כולו חותמו ענווה. יכול שסימנה המובהק של החכמה והגבורה הוא יראת הגאווה.
בספר התהילות מדובר על תאוות ענווים. אין זאת אלה, שהענווה כתאווה היא נחלתם של יחידי־סגולה בכל דור.
חכמי ישראל המשילו את הגאווה לעבודה זרה. כעובדי אלילים המשתחווים למעשה ידיהם של עצמם, כן בעל הגאווה המשתחווה לאליל שהוא עצמו. וסימנך: בעלי הגאווה מגדלים את שמם ושוקדים להעמיד אנדרטות להם בחייהם, כדי שהם עצמם יוכלו להשתחוות לעצמם.
אין חכמה ואין עצה כנגד יתוש הגאווה, הניזון גם מן הענווה ואפילו מלא־כלום.