אין קצה ליסורי־נפשו של היצור־האדם עלי אדמות. ולוּ היסורים היו כולם יסורים ממרקין, כי אז הן היה האדם יוצא זה עידן ועידנים מצורף ומזוכך כולו כעצם השמים לטוהר.

בין קליפותיה הטמאות והתפלות של ההוויה ובין היסורים שהאדם מתייסר מחמת היותו דבק בקליפות הללו, אין הבדל: היסורים הללו מסואבים ומסאבים גם הם. ואף זעקת־הכאב הנישאת מאשה־של־גהינום זו, ושהאמנוּת נעשתה עתה ברוּבּה הביטוי לה – הט אזנך אליה והבחנת, שהיא בעצם אינה אלא הזעקה והקינה: מדוע לא ניתן לאדם להשתכשך בתיפלוּת, בהבל ובריק בלי שאלה יאכּלו ויאפסו את עצמם ואת נושאיהם? במלים אחרות: מדוע ברא אלוהים את העולם כך שלא התיפלות וההבל והריק יהיו “גן־העדן” של הנאת עולמים, של “נעימות הנצח”? זו היא הזעקה והיללה והמחאה.

אין קצה ליסורי־נפשו של האדם עלי־אדמות. אך ממרקין אותו רק אלה שיסודם ביסוד־הטוהר שבו, כשהאדם, בתוך זירת התמיד הגועשת בקרבו, מתיצב לצדו של היסוד הזה ונלחם ונאבק עליו מרוֹת לבל יוכפש בו ולא ייטרף. וגם כשמכיר האדם ויודע במסתריו שגם יסורי מאבקו זה מעורבי־סיגים המה ומהוּלי־פסולת – הוא, כטובע בדמי עצמו, שולח ידו אל אשר מאותת אליו בלי־הרף מעֵבר החוף־הנעלם באיתותי אור וזוך אשר לא מכאן – שולח ידו ונמשך ומשווע:

– משני והעלני! –

היסורים הממרקים!…