הדברים שמאורי החסידות מדברים בשבחה של הפשטות, של המאמין בפשטות, של מקיים־המצוות והמתפלל בפשטות – דברים אלה לא היו יכולים להיאמר ולהיכתב על ידיהם בכל כך הרבה להיטות והתמדה, לוּ לא שהם עצמם היו עקובים ממה שהוא הניגוד לפשטות, והוא ליפף כל ניע־מוח וכל התעוררות־לב שלהם, והם תמיד התלבטו בו, נאבקו עמו כעם פנייה צדדית, חוצצת ומעקלת, ומתוך יגיעת־נפש קשה ובלתי־סרה זו, עגמו ושיוועו לפשטותו של כינור המתנגן שהוא גופו אינו שומע צליליו, או גם ל“פשטות” שבקריאתו של הטובע, המוציא ראשו וצועק “הצילו”, והוא וצעקתו אז חד הם. אבל הם אף את קול־שוועתם זה עצמו לפשטות שמעו באזניהם, והוא רק הירבה נפתוליהם והעמיק ערגונם וכמיהתם לאותו אידיאל של “המאמין בפשטות, המתפלל ומקיים המצוות בפשטות”.
ומתגנבת השאלה: ומה, לו בא מלאך ובישרם: “שוועתכם נתקבלה. ואם נוח לכם – היום אתם הופכים להיות אותו יהודי בכל הפשטות שלו” – האם היו מסכימים?
לא! לא היו מסכימים. הם היו בוחרים להמשיך לעמוד במה שהם עומדים ולהאבק, משום…
אך חידת חיים זו מוטב שכל אחד יחודנה לעצמו ויפתרנה בינו לבין עצמו, ויהא נשכר הרבה – –