א    🔗

הקשב: מעל סולמו־של־יעקב קול:

“הללי, נפשי, את ד'”.

מי הקורא? האדם! למי? לעצמו, לנפשו. ה“אני” העמוק־העליון שלו, יחידת־יחידתו, היא הקוראה אליו, היא אשר תעירהו ותעוררהו לטיפוסיו ולהעפלותיו רומה, רומה, אל על, למוצאי השחר… וחזק האדם! והתאשר, והתרונן – –

“ברכי, אצולה… ברכי זכה, בעד מחשכי גוף מאירה” – –

ועם הכרה והרגשה זאת שוב אין להירתע כלל מן הפרוידיאניות, מן האמת החלקית ומן המועיל שבה, המועיל גם למטפס בסולמו־של־יעקב, להיותו זהיר מאד:

כי אכן יש מעלה ויש מטה –

ו“המתפלל צריך שיכוון לבו למעלה ועיניו למטה”:

זהירות! ה“מטה” אורב! ותמיד, תמיד –

ולכל!…

ב. “ויחוגו וינועו”    🔗

אם מכיר אתה ששפוני־שרשי הוייתך נטויים עלי מקור אלוהי ואור חיוּתו, הרי אז ה“דע את עצמך”, הצלילה האמודאית אל נבכי המעמקים שלך, משמעותה היא החתירה והחדירה אל המבוע אשר הוא אפיק הזוך והשמחה והבטחון הרוגעים. אך אם מקבל אתה שהוויתך, הווית אדם, נעוצה בסוף־סופי־שרשיה באופל ובעיוורון התהומי־התחתי – הרי אז ה“דע את עצמך”, החתירה אל נבכי מעמקיך, אין משמעותה אלא ההתכנסות והשתקעוּת־היתר באשמנים, בהיוליות – בתוהו.

סולמו של יעקב, הוא סולם מוצב ארצה וראשו בשמים. אולם משנקרעו השמים מעל ראשו של האדם, היה הסולם לסולם מוצב בתחתיות היצריוּת־האפלה וראשו בחלל הריק, בבלימה. והאדם בטיפוסיו מתנועע ומתנודד כשיכור, באין משען אחרון־עליון לסולמו, ומבלי הדעת גם אֵי ה“מטה” ואי ה“מעלה”, ואם יש לאלה בכלל… ונבוך האדם מאד, רוחו קשה ונפשו אבלה וזעומה.