בַּכְּפָר הַסָּמוּךְ לְיֶנָה סִפֵּר לִי, בַּדֶּרֶךְ מַסָּעִי לִפְרַנְקְפוּרְט, פֻּנְדְּקַאי אֶחָד, כִּי שָׁעוֹת רַבּוֹת לְאַחַר הַקְּרָב, בְּעֵת שֶׁהַכְּפָר נֶעֱזַב כְּבָר כֻּלּוֹ עַל־יְדֵי צְבָאוֹ שֶׁל הַנָּסִיךְ הוֹהֶנְלוֹהֶ וְהוּא מֻקָּף הָיָה עַל־יְדֵי צָרְפַתִים, שֶׁרָאוּהוּ כְּכְָבוּשׁ, הוֹפִיעַ בְּפֻנְדָּקוֹ פָּרָשׁ פְּרוּסִי יְחִידִי; וְהוּא הִבְטִיחַנִי, כִּי אִלּוּ הָיוּ כָּל הַחַיָּלִים, שֶׁנִּלְחֲמוּ בְּאוֹתוֹ יוֹם, אַמִּיצֵי־לֵב כְּחַיָּל, זֶה, כִּי עַתָּה הָיוּ הַצָרְפָתִים מְנֻצָּחִים, גַּם אִלּוּ הָיוּ פִּי שְׁלֹשָה בְּמִסְפָּרָם מִזֶּה שֶׁהָיוּ בֶּאֱמֶת. בַּרְנָשׁ זֶה, סִפֵּר הַפֻּנְדְּקַאי, הִתְפָּרֵץ כְּשֶׁהוּא כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה אָבָק, אֶל הַפֻּנְדְּקַאי וְקָרָא: ״אֲדוֹנִי הַפֻּנְדְּקַאי!“. — וְכֵיוָן שֶׁשָּׁאַלְתִּי: מָה רְצוֹנְךָ?— “כּוֹס שֵכָר!— עָנָנִי, וְתָקַע אֶת חַרְבּוֹ בַּנְדָּנָה!— “אֲנִי צָמֵא”. —אֱלוֹהַּ שֶבַּשָּׁמַיִם, אוֹמֵר אֲנִי: הַאִם לֹא כְּדַאי לְךָ, יְדִידִי, לְהִסְתַּלֵּק מִכָּאן? הַצָּרְפָתִים הִנָּם סְמוּכִים לַכְּפָר!— “הָהּ, מָה בְּכָךְ״ אוֹמֵר הוּא וְתוֹלֶה אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת עַל צַוְּארֵי הַסּוּס.— “לֹא טָעַמְתִּי דָּבָר כָּל הַיּוֹם!”— אֵין לִי סָפֵק כִּי הוּא שְׁלִיחַ הַשָּׂטָן!, הָהּ, הִזְדָּרֵז!— קָרָאתִי וְהִצַּגְתִּי לְפָנָיו בַּקְבּוּק דַּנְצִיגָאִי, וְאָמַרְתִּי: “הִנֵּה”— וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לִתְֹחֹב לֹו אֶת הַבַּקְבּוּק לְתוֹךְ יָדוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק.— “הָהּ, מָה בְּכָךְ!” אוֹמֵר הוּא, בְּהָדְפוֹ אֶת הַבַּקְבּוּק מֵעַל פָּנָיו וּמֵסִיר אֶת כּוֹבָעֹו:— ״לְאָן אֶפְנֶה עִם הַחֹבֶץ הַזֶּה?”—וּמוֹסִיף:— “מְזֹג לִי!״ —בְּנָגְבוֹ אֶת זֵֶעָתוֹ מֵעַל מִצְחוֹ:— “אֵין לִי פְּנַאי!”—הָהּ, הוּא בֶּן־הַמָּוֶת, אוֹמֵר אֲנִי. הֵא לְךָ! אוֹמֵר אֲנִי, וּמוֹזֵג לוֹ, הֵא לְךָ! שְׁתֵּה וְהִסְתַּלֵּק!. יְבֻשַּם לְךָ!— ״עוֹד אַחַת!״. אוֹמֵר הַבַּרְנָשׁ: אוֹתָהּ שָׁעָה כְּבָר שִׁקְשְקוּ הַיְּרִיּוֹת מִכָּל הָעֲבָרִים בַּכְּפָר. אֲנִי אוֹמֵר: עוֹד אַחַת?, חֲסֵרָה לְךָ? —”עוֹד אַחַת” אוֹמֵר הוּא, וּמוֹשִׁיט לִי אֶת הַכּוֹס— “וְהַשְׁגַּח, עַל מִדָּה נְכוֹנָה”— אוֹמֵר הוּא וּמְנַגֵּב אֶת זְקָנוֹ וְזוֹנַק מֵעַל הַסּוּס:— “שֶׁכֵּן אֲנִי מְשַׁלֵּם בִּמְזֻמָּנִים!” הָהּ, מַחְמַל נַפְשִׁי, הֵן רָצִיתִי לְכַבֶּדְךָ, הַאִם לֹא כֵן? —הֵא לְךָ! אוֹמֵר אֲנִי וּמוֹזֵג עוֹד הַפַּעַם, כְּמִשְׁאַלְתּוֹ, כּוֹס שְׁנִיָּה, וַאֲנִי מוֹזֵג לוֹ, כֵּיוָן שֶׁמִּהֵר וְשָׁתָה, כּוֹס שֶׁלִישִית, וַאֲנִי שׁוֹאֵל:— הַאִם שְׂבַע־רָצוֹן הִנְּךָ?—”הֶאָח!“— הִתְנוֹעֵעַ הַבַּרְנָשׁ— ״הַיַ”שׂ טוֹב?“— “כֵּן!” אוֹמֵר הוּא וְחוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ.— “מָה אֲנִי חַיָּב?”— חָלִילָה!— עוֹנֶה אֲנִי— הִזְדָּרֵז בְּשֵׁם הַשָּׂטָן; הַצָּרְפָתִים הִנֵּה חוֹדְרִים לַכְּפָר! “הִנֵּה”— וְתוֹחֵב אֶת יָדוֹ בְּמַגָּפו: “יַעֲזֹר לָהֶם אֱלֹהִים”.— וְשׁוֹלֵף מִן הַמַּגָּף קְנֵה מִקְטֹרֶת וְאוֹמֵר לְאַחַר שֶׁקִּנֵּחַ אֶת בֵּית הַקִּבּוּל:— ״תֵּן לִי אֵשׁ!” אֵשׁ? —אוֹמֵר אֲנִי— חֲסֵרָה לְךָ?— ״אֵשׁ, כֵּן!" —אוֹמֵר הוּא— “שֶׁכֵּן רְצוֹנִי לְהַצִּית אֶת הַטַּבָּק בְּמִקְטַרְתִּי”. — הָהּ, בַּרְנָשִׁי, גְּדוּדִים רוֹכְבִים וּבָאִים! הָהּ, הִסְתַּלֵּק, וַאֲנִי קוֹרֵא לַנַּעֲרָה, וְעֵת שֶׁהַבַּרְנָשׁ מְפַטֵּם אֶת מִקְטַרְתּוֹ, הִיא מַגִּישָׁה לוֹ אֶת הָאֵשׁ.— “הִנֵּה!”— אוֹמֵר הַבַּרְנָשׁ וּמַחֲזִיק אֶת הַמִּקְטֶרֶת הַמְלֵּאָה בְּפִיו: — “עַכְשָׁו יֵלְכוּ הַצָּרְפָתִים לַעֲזָאזֵל!” — וְהוּא חוֹבֵשׁ אֶת כּוֹבָעוֹ וּמוֹרִידוֹ עַד לְעֵינָיו וְנוֹטֵל אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת, מַטֶּה אֶת הַסּוּס וְשׁוֹלֵף מַשֶּׁהוּ מֵאֻכָּפוֹ. בֶּן מָוֶת הוּא! אוֹמֵר אֲנִי! חֶבֶל־תְּלִיָּה אָרוּר! הַאִם יֵשׁ בִּרְצוֹנוֹ לִגְזֹז אֶת שְׂעָרוֹ עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל הַתַּלְיָן, מָה אִתּוֹ? הִנֵּה שְׁלֹשָה —רוֹבָאִים — הַאֵין הוּא מַשְׁגִּיחַ בָּהֶם? הִנֵּה נֶעֶצְרוּ לְיַד הַשַּׁעַר!— “מָה בְּכָךְ!” —אוֹמֵר הוּא, וְיוֹרֵק יְרִיקָה; בִּמְהִירוּת הַבָּזָק הוּא עוֹקֵב אַחֲרֵי הַשְּׁלשָׁהD. — “גַּם אִלּוּ הָיוּ עֲשָׂרָה, אֵינִי נִבְהָל מֵהֶם״. אוֹתוֹ רֶגַע וּכְבָר נִכְנְסוּ שְׁלֹשֶת הַצָּרְפָתִים לַכְּפָר— קוֹרֵא הַבַּרְנָשׁ, מְדַרְבֵּן אֶת סוּסוֹ וְקוֹפֵץ עַל גַּבּוֹ; קוֹפֵץ, כֹּה אֶחְיֵה וְלֹא אָמוּת, וּמִסְתְּעֵר עֲלֵיהֶם, וְתוֹקֵף, דּוֹמֶה. כְּאִלּוּ כָּל גְּדוּדָיו שֶׁל הוֹהֶנְלוֹהֶ נִמְשָׁכִים מֵאַחֲרָיו; הַשְּׁלשָׁה אָמְנָם סָבְרוּ כִּי יֵשׁ עוֹד גֶּרְמָנִים נוֹסָפִים רַבִּים בַּכְּפָר, וּכְנֶגֶד הֶרְגֵּלָם הִנָּם נוֹפְלִים בִּן־רֶגַע מֵעַל אֻכָּפֵיהֶם וְהַסּוּסִים מִתְרוֹצְצִים בַּכְּפָר, וְהוּא אוֹחֵז בְּמוֹשְׁכוֹתֵיהֶם, פּוֹרֵץ וְעוֹבֵר עַל פְּנֵי פֻּנְדָּקִי וְקוֹרֵא: “Dixi!” — וּמוֹסִיף: “הֲרוֹאוֹת עֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי הַפֻּנְדְּקַאי:” — וְעוֹד: —”יַעְזְרֶךָ אֱלֹהִים!“— וּ”לְהִתְרָאוֹת" ועוד: —“הוֹהוֹ! הוֹהוֹ! הוֹהוֹ!” בַּרְנָשׁ כָּזֶה, אָמַר הַפֻּנְדְּקַאי, לֹא רָאוּ עֵינַי בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמֵי חַיַּי.