מה בין ניגלה לנסתר? האם הניגלה הוא יש והנסתר הוא אין? ולא היא. שניהם הם יש, אלא שהניגלה הוא גלוי ועומד והנסתר נתון לנו כדי לגלותו. הוא עומד ומצפה שנפעילו ונוציאו מגנזיו. קולו של אדם, דרך משל, הוא יש גמור. היינו, יש רדום שצריך להקיצו מתרדימתו. האדם אינו בורא, אלא מסוגל לחיות רק יוצר. ואין יצירת יש מאין, אלא יש שלם מיש למחצה, יש ער מיש רדום. אין היא אפילו מתן צורה לחומר הגולמי, הואיל וכל הצורות מצויות בטבע, אלא שאין סמויות מאתנו בתוך הנבכים, כשם שמי תהום קיימים אלא שהם רחוקים מהישג־ידינו.

כבר נאמר שמלאכת הפסל היא לקצץ אותן יותרות שבאבן ותבנית הפסל נחשפת מאליה. בלשון עצמה, בכללותה ובחוקיה ובצירוף־מיליה, מקופלת כל המחשבה האנושית. הוגה הדעות מוציא אל הפועל מה שיש בלשון בחינת עובר. הלשון נמצאת מעוברת רעיונות והחושב אינו מגלה נצורות אלא מגלה עמוקות. הוא מעמיק, כביכול, לתוך התהום שבנפשו ודולה משם את הרעיון או את ביטויה – רעיון וביטויו הם בעצם היינו הך, לפי שמחשבה סתומה חסרת צורה אינה קיימת כל עיקר. הוא יורד לתוך הנבכים כאמודאי זה הצולל למעמקים ומעלה פנינים המצויים שם בעין. כיוצא בכך גנוזות בגופו של אדם כל צורות המחול. הרקדן מפיק מתוך התנועות את צורות המחול השונות. ניתן לומר, שכשם שהוגה הדעות מעמיק לתוך התהום שבנפשו, כך הוגה הריקודים מעמיק לתוך התהומות שבגופו, כדי לחולל כל אחד מן הריקודים הרדומים והגנוזים בהם.

הכל בא מן הנבכים והכל נובע מתהומות שבאדם. כל יצירה נעשית על ידי הרגזת איזה תהום. קדם לכל יצירה זעזוע תהומי, כשם שקודמים לכל לידה חבלי־לידה, שאם כי כרוכים בכאבים הם בכל זאת חבלים בנעימים. אמר לך אדם, שהגה איזה רעיון או צר איזו צורה שלא עלו לו בצער, כלומר, בזעזוע קשה, דע לך שהוא הוליד נפל, רוחות ולילין. רוחות אינם עמלים. הם קלי־תנועה וקלי־פעולה. הם חד־זניים, עשויים רובד אחד. אין הם נבכים. ואין בהם בבות הרבה. הם שורקים בקול ענות חלושה או חזקה – וחסל. הקול אינו גנוז בחובם, אלא גופם הוא קולם. אבל בשר ודם עשוי רבדים ושכבות זה על גבי זה. כוח הפועל וכוח המוליד שלו אצורים וגנוזים בשכבותיו העמוקות ביותר ואין הוא בא לידי גילויים אלא על ידי התנערות והזדעזעות עד למעמקיו.

מכאן יתפרש לנו סוד ההשפעה, שיש לכל יצירה הראויה לשם זה על הלבבות ועל המוחות. כשם שהאל יסד ארץ ומלואה על ימים ועל נהרות יכוננה, שתהומות להם, כך ברא את כל הנפשות על תהומות. נפש אנושית ותהום יסוריה וזעזועיה. כל הנפשות יש בהן כוח הזדעזעות, שהיא מקור היצירה וכל צורות המחשבה והציור והמחול גנוזות בהן בכוח, אלא שהן אילמות לביטוי, חרשות לקולות ועיוורות למראות. עד שכוח היוצר מפיק אותן בפועל בצורות בולטות ומושלמות שאינן נעשות אלא בהזדעזעות תהומית. הפועלן מעוצמת ההזדעזעות מכוון את תהומו מול התהום האילמת של יתר הבריות. מכיוון שכך, תהום אל תהום קורא והלבבות או המוחות מתכשרים לקליטת הקולות או המראות. יתירה על זו. כיוון שנפתחים התהומות שבנפש ונופלות המחיצות בין המשפיע והמקבל, יש שנופלות גם מחיצות שבין החושים השונים הקולטים. בשעת רצון של התלהבות גדולה יכול שרואים גם את הקולות ושומעים גם את הדממה.

מכאן אנו למדים, שכל אדם שבא לידי הזדעזעות והתפעלות, נפתח לפניו שער היצירה בכוח, בהשגה, בקבלת השפע. “כשאני כותב פואימה – סח פול ולרי – הנני עושה רק את מחצית המלאכה, את המחצית השניה עושה הקורא”. המדובר כמובן בקורא שהוא בן־לוויה נאמן לפייטנו, בן בריתו בכוח לנבכים, בן־גילו ובן־צערו בתהומות. הוא, הקורא או הצופה, אם מתפעם ומזדעזע משלים כל פרק יצירה.