יום אחד נחשדתי ברצח. הפגר עליו השלום היה נבלה עוד בחייו, והיו לי אתו סכסוכים קולניים, וכלל לא הצטערתי כשהלך לעולמו. אולי אדישות זאת היא שהחשידתני. ובכן בא לי שוטר ואמר לי כי הסמל רוצה לראות אותי אמרתי “מיד אבוא”
כעבר חצי שעה, ואני מתאמן בדהירה על חמור, השיגוני שני שוטרים וביקשו ממני שאדריך אותם בכיוון הפוך. נעניתי להזמנתם האדיבה, הפניתי את פני החמור וצ‘-צ’ חא, רכבתי לתחנת המשטרה.
הסמל שמח מאד לראות אותי והביע את שמחתו בכמה קללות באנגלית (אירי היה). גם אני שמחתי, אבל כבשתי את רגשותי.
אמר הסמל: “ובכן אדוני, קטלת או לא קטלת?”
אמרתי" “חיאת רבך, יא זאבט, לא נגעתי בו, תהיה מנוחתו עדן. ראשית, הוא התנפל עלי. שנית רק בעטתי בו. ושלישית, כלל לא הייתי שם.”
אמר הסמל: “כך, מה? הנה פה אֵיבּ אומר שהוא ראה אותך עובר, ואחרי רגע שמע יללה, רץ למקום ומצא את אמין גוסס.”
אמרתי: “אולי הורעל.”
אמר אברמלה (הוא אֵיבּ): “הורעל? אולי נעלך מורעלת?”
אמר השוטרים צחק. נתן בו הסמל עין ונמחה הצחוק מעל פרצופו.
אמרתי: " אתה לא יכלת לראות כלום. הרי ישבתי עם שוש מאחרי העצים, ובכלל זה היה בלילה. שוש ראתה שלא הרגתי אותו, ושהוא התנפל עלי."
אמר הסמל: “רגע אחד. הרוג התנפל עליך כשהיית עם גברת? בלילה? זה כבר ענין אחר. הביאו את העלמה.”
אבל שוש לא רצתה להעיד. היא אמרה כי מה שהיא עושה בלילות אינו עסק המשטרה. בלילות אמרה, היא ישנה.
הגענו למבוי סתום. פתאום פצה את פיו מרדוך. מרדוך היה מסכן שהתפרנס בצער מן הגנבה, ותמיד כשהיה חסר משהו באחת החצרות היו גוררים אותו לתחנת המשטרה, ובכן היה כמעט תושב קבע שם. אמר מרדוך: “מדוע לא תשאלו את אמין בעצמו?”
אמרתי: "איך! הלא הוא כבר פגר, תודה לאל!
אמר מרדוך: “גם מתים יכולים לדבר. צריך רק להעלותם באוב.”
אמרתי: “מרדוך, אתה מעולם לא היה לך יותר מדי שכל. אמין גם בעודו חי לא יכל לדבר, ואתה חושב כי יוכל לדבר אחרי מותו?”
כי בסך הכל היה אמין רק כלב רועים גרמני, טפש כאברמלה בעליו. שמו המקורי היה אֶמיל.
אמר הסמל: “מעולם לא הייתי בסיאנס ספיריטואליסטי. צריך להיות מענין.”
בעצת מורדוך נערך הסיאנס בבית אברמלה, כי דרכו של רוח לחזור למקום חיותו. ישבנו אל השולחן שאין בו מסמרים, הנחנו את כפות ידינו על דף השולחן, כיבינו את המנורה, וחיכינו בשקט.
פתאום אומרת בילקה, אשת אברמלה: “הוא פה. הוא מתרפק עלי.”
אמר הסמל: “שקט.”
אמר אברמלה: “אין ספק שזה הוא. כעת הוא מתרפק עלי.”
חששתי פן יבוא הרוח ויעשה גם לי משהו. התכוננתי לבעוט בו. התנועה החרישית בחדר מרטה את עצבי. אמרתי: “נמאס לי. כמה עוד נחכה?”
אמר הסמל: “מרדוך, מה כעת?”
לא היתה תשובה. העלה אברמלה אור, והנה אין רוח ואין מרדוך וגם תכשיטיה של בילקה וגם שעונו של אברמלה וגם כובעו של הסמל. למחרת נודע כי גם כלי הכסף נעלמו מדירת אברמלה.